מה פירוש "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב"? כמה זמן לאחר הלידה מבָרכת היולדת 'הגומל'?
בפרק ק"ז שבתהלים, נזכרות הסכנות השכיחוֹת במהלך הליכה במדבר, ישיבה בכלא, מחלה, והפלגה בים. לגבי כל אחד מדברים אלו מתוארות הסכנות, הצעקה אל השי"ת להינצל מהסכנה, וישועת השי"ת בהצילוֹ מהסכנה; ולאחר מכן, בפסוק נפרד לכל אחד מארבעת הדברים, נאמר: "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם".
ותיקנו חז"ל, שהודאה זו תהיה באמצעות ברכת "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב", כלומר, למרות שאינני זכאי, גמָלני טוב והצילני מן הצרה. ויש שמברכים "שגמלני טוב". וברכה זו היא חובה אף במקרה שלא נשקפה כל סכנה מוחשית במהלך ההליכה במדבר, או ההפלגה בים, וכדומה.
ואין לברך 'הגומל' אלא לאחר ההצלה המוחלטת מהסכנה, ולכן, לדוגמה, אין לברך על ריפוי ממחלה אלא כאשר תהליך הריפוי הושלם לחלוטין. ואם נרפא לחלוטין, אך נשאר רושם מהמחלה – לדעת הגר"ש וואזנר זצ"ל, יברך 'הגומל'. אולם, בשו"ת דברי יציב כתב בשם זקנו בעל הדברי חיים, שלא יברך 'הגומל' עד שלא יחוש כל חולשה מהמחלה, ומצבו ישוב להיות כפי שהיה לפני שנחלה. ובדומה לכך, הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל, בנוגע למי שעבר אירוע מוחי והזיכרון החל לשוב אליו, שלא יברך 'הגומל' עד שהזכרון ישוב להיות כפי שהיה לפני האירוע.
וכמו כן, בנוגע ליולדת – שיש הנוהגים שמברכת 'הגומל' – כתב הכף החיים, שתברך לאחר שבעה ימים מלידתה, שאז בדרך כלל כבר מתחזקת מחולשתהּ. וכן כתב הגרי"ח זוננפלד זצ"ל, שעד שבעה ימים היא מוגדרת כחולָה, אך הוסיף, שאם לאחר שבעה ימים עדיין חשה חולשה, ראוי שתמתין ולא תברך אלא כשתחוש שבריאותהּ שלימה.
מה הורה הרב מטשיבין זצ"ל בנוגע לברכת 'הגומל' לאחר טיסה? האם מברכים 'הגומל' לאחר טיסה ממקום למקום באותה יבשה
חכמינו זכרונם לברכה, תיקנו לברך 'הגומל' לאחר הפלגה בספינה בים. ולאחר טיסה במטוס – לדעת החזון איש, האגרות משה, הגרש"ז אויערבך זצ"ל, והגרי"ש אלישיב זצ"ל, שצריך גם כן לברך ברכת 'הגומל'; משום שההימצאות במטוס היא כהימצאות בספינה בים. והוסיף האגרות משה, שלמרות שבזמננו כמעט ולא נשקפת סכנה לחייהם של המפליגים בים והטסים במטוס, יש לברך 'הגומל', משום שעצם ההימצאות במקום שאינו יבשה נחשב כמצב סכנה, ולפעמים אכן באים לידי סכנה, ולכן צריך להודות על ההצלה מסכנה זו, על אף שאינה סכנה כה גדולה כבעבר.
ועל פי דבריו אלו, שעצם ההימצאות במקום שאינו יבשה נחשבת כסכנה, כתב האגרות משה, שיש לברך 'הגומל' גם לאחר טיסה ממקום למקום באותה יבשה, למרות שהמטוס לא עבר מעל הים. וכן דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל. אולם, לדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אין לברך 'הגומל' לאחר טיסה מעל יבשה בלבד. וכעין זה הורה הגרי"י קניבסקי זצ"ל, שאין לברך על טיסה ממקום למקום במדינה אחת.
מאידך, היו מגדולי ישראל שסברו כי טיסה במטוס אינהּ כהפלגה בים: הרב מבריסק זצ"ל נהג שלא לברך 'הגומל' לאחר טיסה כלל. וגם הרב מטשיבין זצ"ל הורה לברך ללא 'שֵׁם ומלכות'.
והטס בטיסת מעבר עַד למדינה מסוימת שאינה נקודת יעדו, וממשיך ליעדו בטיסה אחרת, אינו מברך אלא בסוף מסעו, וזאת, אף אם שוהה בתחנת הביניים מספר ימים. אולם, הטס ליעד סופי כלשהו, אף אם מתעתד לשוב לביתו לאחר זמן קצר – הורה הגרש"ז אויערבך זצ"ל שיברך 'הגומל' במקום היעד; ולאחר מכן, בשובו לביתו, יברך על טיסת החזור.
וכמו כן, מי ששב לביתו לאחר שיצא ממקום סכנה, אף אם מתכוון לשוב למקום הסכנה לאחר מספר ימים – הורה הגר"ש וואזנר זצ"ל, שיברך 'הגומל'.
בני דודים מברכים יחד ברכה מסוימת, ונוסח הברכה משתנֶה משום כך! הכיצד? האם ניצולי מחנות ההשמדה צריכים לברך בראותם את המחנה בו שהו?
מי שניצל מסכנה על ידי נס, דהיינו שלא כדרך הטבע, כששב למקום שבו נעשה לו הנס לאחר חלוף יותר משלושים יום – מברך: "שעשה לי נס במקום הזה. ואם נעשו לו במקום זה כמה ניסים – מברך: "שעשה לי ניסים במקום הזה".
וכן הרואה מקום שנעשה בו נס לאביו, מברך: "שעשה נס לאבי במקום הזה"; וכן הרואה מקום שנעשה בו נס לרבו המובהק, מברך: "שעשה נס לרבי". וכשרואה את אביו או את רבו עצמם – מברך: "שעשה נס לאבי", או: "לרבי".
והרואה מקום שנעשה בו נס לאמו, יאמר: "לאמי". ושני בנים הרואים יחד מקום שנעשה בו נס לאחד מהוריהם, יאמרו: "לאבינו", או: "לאמנו". ונכד, יאמר: "לאבותי", "לאמותי", או: "לַאבי אבי", "לַאבי אמי", "לאם אבי", "לאם אמי". ושני נכדים – בני דודים – המברכים יחד, יאמרו: "לאבותינו".
ו'נֵס' לעניָן זה, פירושו: א. הצלה בדרך שיש בהּ שינוי הטבע, וכגון מעשה שנזכר בגמרא, באדם שהיה בסכנה מרוב צמא, ונבקעה האדמה ויצאו ממנה מים. ב. הישארות בחיים לאחר אירוע שבדרך הטבע היה אמור למות בו, וכגון שנפל עליו מבנה או שנפל על ראשו חפץ כבד באופן שלפי הטבע נחשב כמוות בטוח, רחמנא ליצלן.
והגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה בנוגע לתאונת דרכים קטלנית – שהנוסעים שניצלו צריכים לברך "שעשה לי נס" במקום התאונה.
ואדם שניצל מסכנה, ואופן ההצלה היה ללא שינוי הטבע – וכגון שגוי רדף אחריו להורגו, והזדמנו למקום אנשים רבים והבריחוהו – לא יברך 'שעשה לי נס' בראותו את מקום האירוע. ויש אומרים, שאף באופן זה צריך לברך, משום שצריך להודות ולשבח להשי"ת על שהכין והזמין את הצלתו, וכגון בדוגמה הנ"ל, שהגיעו אנשים רבים למקום בדיוק באותו הרגע. ולמעשה, ראוי לברך ללא 'שֵׁם ומלכות'.
ובהקשר זה, כתב בשו"ת בצל החכמה, שניצולי מחנות ההשמדה של הגרמנים ימח שמם, צריכים לברך 'שעשה ניסים' בראותם את המחנה שבו שהו. והסביר את דבריו, שגם אֵלו שניצלו על ידי התקדמות והתקרבות צִבאות מדינות המערב, שאז נסוגו הגרמנים מפניהם והשאירו בחיים את אלה שזכו להיות בחיים באותה שעה, נחשב אופן הצלתם כנס, ולא כאופן טבעי; משום שהתקרבות צבאות המערב נמשכה זמן רב, ולולי רחמי השי"ת היה להם זמן ואפשרות לבצע את זממם, כפי שהצטוו, לחסל כל יושבי המחנות, וכפי שאכן עשו במקומות רבים. והוסיף, שראוי שהניצול יסתכל סביבו בכל שטח המחנה עד כמה שניתן, כדי לפטור בברכה זו את כל הניסים שנעשו לו במקומות השונים שבמחנה, כלומר, שעמד בכל העינויים והסבל שעבר במקומות אלו, שאף זה נחשב במידה רבה כְּנֵס.