ישראל וייס
"ברצוני לספר מעשה שאירע עמי לפני כשנה" מספר הרב קדוש לכותב השורות. "ביום מן הימים נכנסתי לבית הכנסת, וראיתי בלוח המודעות מכתב מרגש מאוד מהרב חזקיהו יוסף פלמן זצ"ל, שהיה אז על ערש דווי, לאחר שגילו כי בגופו מקננת המחלה הנוראה, בשלב מתקדם מאוד.
"היתה לי היכרות עם הרב יוסף פלמן, בנו של הגאון הגדול רבי בן ציון פלמן זצ"ל. כתושב בית שמש יצא לי לפגוש אותו פעמים רבות והיו לנו קשרי ידידות ברמה כזאת או אחרת.
"במכתב הוא סיפר על חלומות שחלם שקראו לו לעורר על העניין של זהירות מדיבור בשעת התפילה וקריאת התורה, חלומות שהוא ביטל והתעלם מהם, ולאחר מכן כשלקה במחלה תלה זאת בהתעלמות ההיא.
"הרב פלמן ביקש אז שכל מי שקורא את המכתב יקבל על עצמו שלא לדבר בתפילה למשך 40 יום לפחות, לרפואתו, ובאמת היתה התחזקות גדולה מאוד בעניין ברחבי בית שמש וברחבי הארץ בכלל.
"חשבתי לעצמי, הרי אני מכיר אותו, כואב לי הלב על מצבו הרפואי, אני רוצה שהוא יחלים וישוב לאיתנו, אז נכון שזה לא קל להישמר מדיבור בתפילה באופן מוחלט, ממש בלי לדבר אף מילה אחת של דברים בטלים, גם בזמן שהחזן אומר 'קרבנות' ואני עוד לא התחלתי להתפלל וכדו'…
"אבל מה לא עושים כדי לסייע ליהודי להינצל ממות ל"ע. החלטתי שאני מקבל על עצמי וחתמתי את שמי על המודעה בהתחייבות גמורה שלא לדבר בתפילה ובקריאת התורה לפחות 40 יום, ועם השתדלות שלא לדבר בתפילה בכלל גם לא אחרי שיחלפו 40 הימים הללו.
"למרבה הצער, מחלתו של הרב פלמן היתה בלתי הפיכה. משמים נגזרה גזירה, ולא הועילו כל הפעולות והמאמצים שנעשו ברוחניות ובגשמיות כדי להצילו. אבל את הקבלה הטובה המשכתי לשמור.
"כעבור זמן התברר לי ש'כל מה שאדם עושה לעצמו הוא עושה'. אני חסתי על חייו של הרב פלמן, רציתי שיתברך בחיים ארוכים, ומשמים זיכו אותי להתברך בזרעא חיא וקיימא, ונולד לי בן זכר תשעה חודשים אחרי אותה קבלה טובה.
"הנה כי כן", מסים הרב קדוש, "עשר שנות ציפייה והתרוצצות בין רופאים הסתיימו להן במחי החלטה אחת גמורה שקיבלתי בלבי, שלא לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה".