אליעזר (לייזר) רוט
בשבועות האחרונים איבדה טבריה את אחד מכלי החמדה המופלאים שלה, הגאון רבי יוסף אריה לובין זצ"ל, שנולד לפני למעלה מ-83 שנה, בי"א תשרי תש"א, וחי כמעט כל ימי חייו בעיר הקודש טבריה. ועל כגון דא אמרו חז"ל (מגילה דף ו) "אוי נא לה אמרה רקת (טבריה), כי אבדה כלי חמדתה".
שוחחנו עם בנו הרה"ח ר' דוד לובין, פעיל נמרץ במיוחד בכל מפעלות 'דרשו', ואיש החסד בחסידות קרלין, על דמותו המופלאה של אביו זצ"ל
אבא זצ"ל, היה מכניס אורחים נפלא מאוד, ואצלנו זיכרונות הילדות עמוסים באורחים שונים ומשונים שהסתובבו בבית שלנו ושהיינו צריכים לפעמים להתחלק איתם באוכל כי לא היה מספיק לכולם, והיו צריכים לעשות כל מיני 'קומבינות' ולאלתר פתרונות כדי שאף אחד לא יישאר רעב.
"אחת המקורות הגדולים של האורחים שלנו, היתה הטרמפיאדה שביציאה מטבריה. בדרך מהבית לבית הכנסת, ממש בכניסת השבת, אבא היה עובר בטרמפיאדה ובודק אם יש שם אנשים שומרי שבת שלא הצליחו למצוא טרמפ למחוז חפצם ונשארו תקועים בטבריה. פעמים רבות הוא מצא שם אנשים שפשוט נתקעו והגיעה שבת, הם היו אובדי עצות ולא ידעו מה לעשות. אבא היה לוקח אותם, מציע להם להתלוות אליו לבית הכנסת, ומארח אותם כל השבת, בסעודות, בלינה, בבית הכנסת. שירות מלא, לכולם היה מקום בביתינו.
הוא כל התפילה במתח פוחד ודואג, לא נעים לו לחפש מישהו שיארח אותו
"גם בשנים האחרונות, כשכבר לא היה לו כח ללכת את כל הדרך ברגל, הוא ביקש מאתנו שכשאנחנו הולכים לבית הכנסת נבדוק אם יש אנשים שאין להם איפה לאכול, ונזמין אותם לביתו. אבל הוא הזהיר אותנו שלא נשכח לבדוק את זה עוד לפני התפילה. "מי שנמצא בבית הכנסת ולא יודע איפה הוא יאכל, אינו יכול לשבת ברוגע.. הוא כל התפילה במתח פוחד ודואג, לא נעים לו לחפש מישהו שיארח אותו. לכן חשוב להזמין אותו עוד לפני התפילה, כדי שירגיש בנוח!
"ב'בין הזמנים' של הקיץ, אמא שלי שתבלט"א היתה נוסעת לפעמים ל'נופש' בירושלים לכמה ימים, יחד עם הבנות, ואנחנו נשארנו עם אבא בטבריה. זכורני שפעם הגיעו אורחים לביתינו, ואבא פשוט יצא מחדר השינה שלו, והלך לישון במרפסת, כדי שלאורחים יהיה מזגן בחום הנורא של טבריה… כשאמא היתה בבית הוא כמובן לא הסכים שהיא תוותר על החדר שלה, אבל כשהיא לא היתה בבית, זאת היתה הבחירה הכי טבעית מבחינתו".
הוא אמר לחמי, אשריך, מצאת לך משפחה טובה
סיפור מעניין היה בשמחת ה'שבע ברכות' שלי. מורי חמי היה הגאון רבי שניאור דייטש זצ"ל, מנקיי הדעת שבירושלים. הוא היה קשור בלב ונפש עם מרן הבבא סאלי זצ"ל, ומחצרו של הבבא סאלי הוא הכיר גם את הראשון לציון רבי מרדכי אליהו זצ"ל, ששמר אתו על קשר גם הרבה שנים אחרי שהבבא סאלי התבקש לישיבה של מעלה.
"ב'שבע ברכות', הגיע הרב מרדכי אליהו, ומיד כשהוא ראה את אבא שלי, אמר לו "אה… אתה הבאת לי ספר תורה לפני 20 שנה!".
"מה היה הסיפור? הרב מרדכי אליהו בא לטבריה יחד עם קבוצה של תלמידים, הם התפללו שחרית כוותיקין, אבל לא היה להם ספר תורה, ולכן אחרי התפילה הלכו לחפש בית כנסת שיוכלו לקרוא בו בתורה. באותן שנים, לפני כ-45 שנה, לא היה כל כך קל למצוא בית כנסת פעיל בטבריה, הם באו לבית המדרש של קרלין, ובדיוק התכוננו שם להתחיל להתפלל. ביקשו שייתנו להם ספר תורה שיוכלו לקרוא, אבל אז קפץ שם מישהו ואמר מה פתאום, יש פה בית כנסת, אנחנו לא מוציאים כך ספר תורה סתם, שבו פה בצד ותמתינו, אנחנו מתחילים להתפלל, וכשנגיע לקריאת התורה תשמעו גם אתם.
"אבל אבא שלי בדיוק ראה את ההתגודדות, ניגש לשאול במה דברים אמורים וכשהוא שמע על כך הוא נזעק ואמר איזה מן דבר זה. מה פתאום! יהודים התפללו ותיקין ואנחנו נעכב אותם עכשיו שלא יוכלו לקרוא בתורה. חס וחלילה, הוא עמד על כך שיוציאו ספר תורה והם קראו בו בחדר הצדדי. הם לא ידעו אז מי הוא הרב הזה, הרב מרדכי אליהו לא היה אז כל כך מוכר, אבל הרב מרדכי אליהו לא שכח את האיש שדאג לו בכזאת מסירות. הוא אמר לחמי, אשריך, מצאת לך משפחה טובה להשתדך איתה!".
אבא מאוד שמח על כך, וישב בבית בלילה בשעת לילה מאוחרת
"בשנים האחרונות ההליכה כבדה עליו מאוד. הכולל בו למד נמצא בקומה השניה ואין שם מעלית. האברכים הצעירים חשבו להעלות אותו עם כסא גלגלים, אבל החברותא שלו בשעות הבוקר רופא במקצועו, והוא מאוד הקפיד על הנושא הבריאותי של אבא, ואסר על האברכים להעלות אותו במדרגות. הוא אמר להם שזאת פיזיותרפיה מאוד חשובה לבריאותו, ואסור לוותר לו על זה.
"האברכים מספרים שזה היה מחזה מדהים לראותו אותו עולה מדרגה, ואמר "אה, חסדי השם", עוד מדרגה ושוב "חסדי השם". זה עלה לו במאמצים מרובים ולקח זמן רב. בסופו של דבר היה עולה את כל גרם המדרגות, וצועד לאטו למקום שלו בבית המדרש, מתיישב באנחת רווחה "אה! חסדי השם!!!", פותח את השולחן ערוך וצולל ללימוד בתוך שניה. עוד לפני שהספיק להסדיר את הנשימה הוא כבר היה קורא לאחד האברכים שאיתו התווכח אתמול באיזו סוגיא, ומספר לו מה התחדש לו במהלך הלילה, ואיך הוא חשב לתרץ את הקושיא שהציג אתמול. כאילו הוא לא טיפס רק לפני רגע את האוורסט בכבודו ובעצמו.
"בתקופה האחרונה, הוא ממש סבל מכל מיני חלאים ומכאובים. שאלתי אותו פעם, "אבא, חם לך? קר לך?", הוא צחק ואמר לי "בזמן שאני אגיד לך אם חם לי או קר לי, אני כבר ארגיש עוד כמה ייסורים שיבואו עלי… אז מה זה משנה אם קר לי או חם לי… העיקר זה עוד שטיקל גמרא, או שטיקל שולחן ערוך".
"ביום האחרון שלו, הוא התווכח עם האברכים בכולל בשאלה מה נשאר להלכה האם יש דין 'טבל' בצמר שלא הופרש ממנו 'ראשית הגז' או לא…
"אחי, הגאון רבי שמואל לובין שליט"א, שמכהן כרב הקהילה של קרלין בטבריה, שמע על כך, והראה לאבא שיש בשולחן ערוך יורה דעה של 'דרשו' עיסוק נרחב בשאלה הזאת. אבא מאוד שמח על כך, וישב בבית בלילה בשעת לילה מאוחרת, ועיין בסוגיא בשקיקה. אמא שתחי' אמרה לו שכבר מאוחר והוא צריך כבר ללכת לישון אבל הוא אמר לה "לא לא, אני חייב לגמור ללמוד את הנושא הזה לפני שאני נכנס למיטה, וכך הוא המשיך לעיין זמן רב, עד שעלה על יצועו כשהוא שבע מדברי תורה, וכך עלה למרום בטהרה גמורה".
(קטעים מתוך מאמר נרחב ב 'לקראת שבת' – תזריע)