עמוד היומי עם גישמאק:
ביום שישי נלמד בעז"ה בעמוד היומי (כה:) את גברי הגמרא ורוחץ פניו ידיו ורגליו
ה"טור" (או"ח סי' ר"ס) פוסק, כי מצווה על כל יהודי לרחוץ כל גופו בערב שבת, לכבוד שבת המלכה, ואם אינו יכול לעשות כן, ירחוץ פניו, ידיו ורגליו. גמרתנו מספרת: "כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי. ערב שבת היו מביאים לו ערבה מלאה מים ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות".
השאלה המתבקשת היא, מדוע ר' יהודה בר אלעאי רחץ את פניו, ידיו ואת רגליו בלבד, ולא את כל גופו. שאלה זו עלתה בבתי מדרשות רבים במהלך הדורות, ותשובות שונות ניתנו עליה.
בבית מדרשו של הראב"ן (סי' שמ"ג) תירצו, כי ככל הנראה לא היה לו בית מרחץ, אך אם היה באפשרותו להלך בערב שבת לבית מרחץ, וודאי היה עושה זאת.
ה"אליהו רבה" (סי' ר"ס) מתייחס להסברו זה תוך שהוא מציין כי דחוק הוא. לפיכך הוא מצדד, כי אכן, אין מצווה לרחוץ את כל הגוף בערב שבת, כי אם פנים, ידיים ורגליים [עיי"ש שכתב, כי כן משמע מדברי ראשונים אחדים].
ה"ברכי יוסף" (שם) תירץ, כי ר' יהודה בר אלעאי טובל היה במקווה או בנהר ביום שישי לכבוד שבת קודש, וסמוך כניסת השבת, שב ורחץ את פניו, ידיו ורגליו במים חמים. אך מי שאינו טובל, מצווה מן המובחר שירחוץ גופו לכבוד שבת מלכתא.
בעל ה"ערוך השולחן" (או"ח סי' ר"ס אות ב') מפליא ליישב את הדברים על פי הגמרא (נדרים מט/ב) בה מסופר, כי ר' יהודה בר אלעאי חש בראשו בקביעות, עד כדי כך שבין פסח לשבועות הוא היה מהלך כשראשו חבוש בסודרים, מחמת כאב הראש שנגרם לו לאחר שתיית ארבע כוסות בליל הסדר. כאבי ראש תקיפים אלו, כותב ה"ערוך השולחן", מנעו ממנו להכנס לבית המרחץ, עקב החמימות השרוייה בו תדיר ואינה נסבלת על ידי אנשים שראשם דואב עליהם.
המעיין ב"משנה ברורה" ("ביאור הלכה" ד"ה מצווה, סי' ר"ס) מוצא, כי לדעתו, מגמרתנו משמע, שחובת הרחיצה העיקרית בערב שבת היא רחיצת פנים, ידיים ורגליים, שכן, הוא מסיק מסוגייתנו, כי אפילו מי שתורתו אומנותו חייב להפסיק מתלמודו כדי לרחוץ פניו רגליו וידיו, אך אינו חייב לחדול מלימודו לצורך רחיצת כל גופו. יתכן שכוונתו בכך ליישב, מדוע ר' יהודה בר אלעאי לא רחץ את כל גופו בערב שבת, שעוסק בתורה היה (ספר "פירות תאנה").
(מאורות הדף היומי)
בנותן טעם להביא את הדברים שנאמרו ע"י הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א על גמרא זו:
"כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה'".
רש"י מפרש מה הם אותם סדינים – סדינים של פשתן ובהן ציצית של תכלת.
בתנא דבי אליהו רבה מובא, שהקב"ה שאל את משה רבינו מה הסיבה שהמקושש חטא? ומשה רבינו השיב לו שאולי הסיבה היא שביום חול אנשים הולכים עם תפילין על הראש והזרוע, ויש להם כל הזמן אימת ה' עליהם, לכן הם לא חטאו. אבל בשבת שלא הולכים עם תפילין, לכן הם חטאו. אמר הקב"ה, אוסיף מצוה נוספת – מצות ציצית.
א"כ גם אדם שאין לו בגד של ארבע כנפות ולא מחויב בציצית, בשבת יתעטף בציצית במיוחד, וע"י זה יזכור את הקב"ה כל השבת. ולכן לבש ר' יהודה בר אלעאי על עצמו ציצית בכניסת השבת. וכן בימינו, מנהג חלק מיהודי תימן, וכן חלק מאנשי ירושלים, שמתעטפים בטלית גדול בערב שבת, וכך נוהגים גם אצל חסידי לעלוב, קארלין, סלונים ועוד.
והנה הגמרא לקמן (קנ:) מספרת על חסיד אחד שנפרצה לו פרצה בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת הוא, ונמנע ולא גדרה, ונעשה לו נס ועלתה בו צלף אחד. ואומר החיד"א בספרו 'דבש לפי', שהחסיד הזה היה נשמת צלפחד, שהיה כידוע המקושש, ועוונו נתקן על ידי החסיד הזה שבא לידי ניסיון ונתגבר על יצרו ושמר את השבת. וזה רמוז ב"צלף אחד" – שאותו חסיד היה צלפחד.
והנה חז"ל אומרים (ב"ק קג:) שכל מקום שכתוב 'חסיד' בש"ס, הכוונה או לר' יהודה בר עילאי או לר' יהודה בן בבא. ובספר הגלגולים של האר"י הקדוש כתב שצלפחד ירד לעולם הזה כר' יהודה בר עילאי, ולכן כתוב 'מעשה בחסיד אחד' – שזה ר' יהודה בר עילאי.
ובזה נבין מדוע הגמרא מספרת רק על התנא ר' יהודה בר עילאי שישב בטלית המצויצת? – משום שכאמור, הוא היה צלופחד, לכן הקפיד להתעטף בטלית מצויצת בערב שבת כדי לתקן את מעשה צלפחד, כפי שהבאנו לעיל מהתנא דבי אליהו, שמצות ציצית ניתנה בעקבות חטאו של צלפחד, ובזכות זה באמת ניצל מחילול שבת, כפי המעשה ב'חסיד אחד', שחז"ל אומרים שהוא היה רבי יהודה ב"ר עילאי, כאמור.