כשהבת שלי היתה בת שנתיים קרה לה מה שקורה להרבה ילדים – עלה לה החום. בתחילה זה היה נראה כמו וירוס מהסוג שבא והולך, אבל כשהתארך העניין הלכנו לרופא. הרופא ביקש לראות בדיקות דם והבדיקות יצאו תקינות.
מכיוון שהחום סירב לרדת במשך שבוע נוסף, היא הופנתה למיון, ובמוצאי יום טוב ראשון של פסח היא אושפזה בבית חולים. שם ערכו לה בדיקות מקיפות וגילו דלקת שאי אפשר לראות בבדיקות דם, אלא רק בבדיקת אולטרסאונד. היא קבלה אנטיביוטיקה דרך הווריד, שוחררה לשביעי של פסח תוך הבטחה שהיא ממשיכה לקבל אנטיביוטיקה בבית, וחזרה אחרי יום טוב, עד שבסייעתא דשמיא הגוף שלה התגבר על המחלה, והדלקת חלפה.
אולם נותרו עקבות. בעקבות הדלקת נצפתה התייבשות של חלק מהכליות, והרופא אמר שכעת הכליות מתפקדות כראוי, אולם יש לבוא למעקב בכל שנה כדי לראות את המצב ואם יש צורך להתערב בטיפול. שאלנו, "האם הכליות יכולות להתרפא מההתייבשות הזאת?" והתשובה שקיבלנו: "לא. אפשר לחיות עם זה הרבה שנים, אבל אי אפשר לרפא את זה".
קשה לקבל תשובה כזאת. נולדת ילדה בריאה ושלמה, ולפתע בגלל מחלה היא נושאת עמה נזק שישפיע בהמשך חייה. זה כואב, אולם קיבלנו את הדברים באמונה ובתקווה כי הילדה תגדל בבריאות ותרווה אותנו הרבה נחת.
חמש שנים עברו מאז. המעקב השנתי בכל השנים עד לשנה זו, חזר על עצמו באותה צורה. הילדה עוברת בדיקת אולטרסאונד, הרופא אומר כמעט את אותן המילים על מצב הכליות, אשתי שואלת אם זה יכול להתרפא, והתשובה היא 'לצערנו לא'.
השנה, שוב הגענו לביקורת. הילדה עוברת את הבדיקה והנה, הפלא ופלא. הכליות התרפאו! אין זכר להתייבשות! "יש לכם ילדה עם כליות חדשות", אמר הרופא בהתרגשות. "היא בריאה ושלמה לגמרי!!!"
היינו כל כך מאושרים מהבשורה הטובה. הודינו לה' בכל לב, ומתוך הכרת טובה עצומה לבורא יתברך אני מפרסם את הדברים כאן, כדי להראות שהקב"ה רופא כל בשר ומפליא לעשות, ממש פלאי פלאים, מה ששום רופא בשר ודם אינו יכול לצפות.
איך ארע נס כזה? איני יודע, לא הייתי בשמים ולא ראיתי את המהלכים שהתרחשו שם כשהוחלט לתת לבתי בריאות שלמה, אולם אספר לכם מה שארע עמי יום קודם לכן, ואם תרצו, תוכלו לקשר בין האירועים.
יום לפני הבדיקה היה עלי לעבור בעצמי פרוצדורה בבית החולים. נקבע עבורי תור לשעה 4:30, עם הוראה להגיע חצי שעה קודם לכן.
בשעה 3:40 סיימתי תפילת מנחה במניין. עצרתי מונית ועליתי עליה, בתקווה להגיע להדסה עין כרם בשעה 4:00. אולם הדרך היתה פקוקה, הייתי בכביש רמות והמונית הזדחלה לאטה בנחש ארוך וחסר קצוות, כאשר לנגד עיניי קופץ המונה. שאלתי את עצמי: מה יהיה? יש לי רק 90 שקלים, ואם המונה יעבור את הסכום הזה, לא יהיה לי במה לשלם.
התנחמתי בכך שיש כספומט באזור בית החולים, אבל רגע אחר כך אמרתי לעצמי: מי אמר שהכספומט יעבוד? אסמוך על ה' ולא על הכספומט. אבטח רק בה', והוא יסדר לי את העניינים. כשהגעתי לבית החולים הראה המונה על 98 ₪ אולם הנהג אמר שגם 90 ₪ זה בסדר, ופטר אותי לשלום.
בשטח בית החולים אין לי מושג לאן עלי לגשת. הדסה עין כרם זהו מקום ענק שבו המון מחלקות ומדורים. שוב בטחתי בה'. ירדתי במעלית לקומה 0, מצאתי רופא והראיתי לו את הודעת הזימון לתור, אולי הוא יֵדַע לאן עלי לפנות. והנה הרופא אומר לי, "בדיוק לשם אני הולך עכשיו. בוא אחרי". כשהגעתי לאזור ההמתנה שמחתי כל כך על האיחור, כי כך נחסך ממני זמן של ישיבה במקום שבו המרקע עובד, עם כל השטויות שהוא מראה ומשמיע. ברוך ה' שהצילני ממפגע זה.
הטיפול עבר בהצלחה, ומיד בסיומו התקשרה אשתי להודיע לי שהגיע הביתה סכום כסף מחו"ל שאני מחכה לו כבר תקופה ארוכה. הודיתי לה' על הבשורה הטובה, וכשגיליתי שאין לי רב-קו לאוטובוס, בטחתי בו שהוא יזמן לי מישהו שיכול לשלם עבורי, וכך אכן היה.
הייתי כל כך נרגש מהטובות שה' הרעיף עלי, ומצד שני הייתי עייף מהטיפול, כך שהתלבטתי, מה אעשה עכשיו בנסיעה? ללמוד איני יכול, לומר תהילים – אנו נוהגים שאין לומר תהילים בלילה, ואם כך, כיצד אנצל את הזמן? אמרתי לעצמי, אודה לה' על כל חסדיו עמי.
התחלתי להודות על כל פרט ופרט ממש, על העיניים, על זה שאני נראה נורמלי, על הזקן והפאות, שהראש עובד, שהמוח מתפקד, איברי הנשימה, הידיים והרגליים, כך עברתי והודיתי לה' על כל איבר ואיבר מהידועים לי בפרטות. אחר כך הודיתי לה' על משפחתי היקרה, על הילדים שחונן אותי בהם, הבנים, הבנות, החתנים, הכלות, הנכדים, הנכדות, על בריאותם ועל חכמתם ועל כל החן והשמחה שהם מביאים לחיינו.
הודיתי גם על הבת בת השבע עם הבעיה בכליות, וביקשתי שהיא תתרפא לגמרי. כל כך נכנסתי לתוך ההרגשים של ההודיה, נפעם ונרגש מחסדי ה', עד שפשוט ירדו לי דמעות מרוב התרגשות.
כשהאוטובוס הוריד אותי בתחנה, התברר שהנסיעה היתה קצרה מדי ביחס לכל התודות שאני חייב לבורא יתברך.
זה מה שהיה ערב לפני הביקורת אצל הרופא, בה קיבלנו את הבשורה הנפלאה על בריאותה השלמה של בתנו תחי'.
(גיליון השגחה פרטית פרשת וארא פ"ב)