שיריו של 'רבי אלתר' ממשיכים להישמע ברמה בבתים רבים בישראל. בגני הילדים, בתלמודי התורה ובבתי הספר, בבתים ובכל מקום. עכשיו מתקרב חג הפסח והשיר הנפלא 'פרעה בפיג'מה' זוכה לעדנה מיוחדת, לא מזמן היו אלו הניגונים של פורים, ובכלל, שירים של 'רבי אלתר' יש בכל ימות השנה.
"הדבר שהיה חשוב לו יותר מכל דבר זה לשמח אנשים", מספר הרב שלום יכנס על אביו. "הוא ממש הפך את הנושא הזה ל'עבודה' מרכזית בחייו. זאת היתה עבודת ה' שלו, לשמח עוד יהודי ועוד יהודי.
"כבר סיפרתי על כך שהוא היה מקדיש את שני ימי הפורים בכל שנה כדי לשמח אלמנות ויתומים, סיפרתי על כך שהוא היה מופיע בחינם בבר מצוות של ילדים מיוחדים ושמח אותם, בתמורה לתשלום סמלי, ולפעמים אף ללא תשלום בכלל.
"אבל הוא שימח לא רק אנשים מסכנים, אלא גם סתם אנשים שהוא שם לב שאין להם חיוך רחב על הפנים.
"בסעודת שבת, למשל, הוא יכול היה פתאום באמצע הסעודה לשלוף מהכיס משקפיים מצחיקות, ולהרכיב על אפו, בלי לדבר אף מילה. ממשיך את הסעודה כרגיל. אחד הילדים פתאום שם לב שסבא החליף משקפיים ולא מצליח לכבוש את הצחוק המתגלגל, כולם מסתכלים בעקבותיו והופ! כל האווירה בבית הפכה ברגע אחד לאווירה שמחה ומשוחררת מאוד, וזה לא שלפני כן היינו עצובים חלילה, אלא הוא שם לב האווירה נהיתה משעממת קצת, זה בדיוק הזמן לשמח את הציבור.
"זה היה אצלו עניין שבא בטבעיות. הוא כל הזמן החזיק בכל מיני הפתעות, תמונה מצחיקה, איזו בדיחה שהוא שמע בימים האחרונים, סיפור מצחיק וכדו', וברגע שהוא ראה שחסר חיוך, זה היה נשלף לו באופן אוטומטי, בלי לחשוב בכלל.
"זה היה קורה בימות החול, וביתר שאת בשבתות, שבהם זה ממש 'הלך לו בחיים' שתהיה שמחה בכל מקום. בשבת צריכים לשמוח, אין סיכוי שמישהו יתהלך בשבת בלי חיוך ואבא שלי לא יעלה לו חיוך על הפנים!
"כך למשל בכל מקום שהיה מתארח היו מבקשים ממנו שייגש לפני העמוד לתפילת 'קבלת שבת', והוא תמיד ענה בחיוב, וניצל את זה כדי לעשות שמח במקום. ב'לכה דודי' הוא תמיד היה מתחיל איזו מנגינה סוחפת, והציבור היה מתרומם אתו טפח מעל הקרקע, כי הוא לא סתם שר את זה ככה כי יש כזה מנהג, הוא שר מהלב, עם שמחה, עם התרגשות, שבת קודש! זה לא עוד יום שגרתי, בשבת חייבים לשמוח, מגדול ועד קטן, מבואו של יום השבת ועד צאתו.
"בכלל, שבת היה אצלו זמן מאוד מאוד חשוב, הוא ניצל את הרגעים של שבת והשתדל למלא אותם בכמה שיותר לימוד תורה. אחרי הסעודה תמיד היה פותח חומש ויושב בצד השולחן ומעיין בו ממושכות, לאחר מכן בספרים אחרים, ביאורים על התורה ועוד.
"כשעשבנו והעלינו זכרונות מאבא. פתאום שאל אחד מבני המשפחה שאלה: "מישהו מכם זוכר את אבא יושב פעם על ספה???".
"שתקנו. ניסינו להיזכר. והאמת, שאף אחד לא נזכר בכזאת סיטואציה. הוא לא היה אדם שיושב על הספה, זה לא היה הסגנון שלו… הוא תמיד היה בפעולה, או שהוא משמח יהודים, או שהוא יושב ולומד. מה זה לשבת על הספה ולהתרווח, זה לא הוא, זה לא האופי שלו.