"אם כן, כיצד היית מסוגל לקפל את המכשיר לכיס, ולהיכנס חזרה לכיתה בפנים שלוות כאילו כלום לא קרה! הרי הרגע התבשרת שסכום כסף גדול מתפורר כעת בסיבובי מכונת הכביסה?!"

מאת: הרב אליהו שור

המנהל היה המום.

מה קרה לו לר' נחמיה המסור שככה הוא עושה וכה הוא פועל…

ר' נחמיה שטרייכר אברך עדין נפש היה, ירא שמים מרבים, ובר אוריין בתורה ובפוסקים. גדל והתגדל נחמיה בשנותיו הצעירות בישיבות קדושות וחשובות ובהגיעו לגיל שידוכים דיברו בו נכבדות בבת תלמיד חכם. כשלאחר חתונתו הוא ממשיך לשקוד על דלתי התורה והיראה תוך שהוא קונה ידיעות נכבדות בש"ס, פוסקים ושו"ע, בהתמידו שעות ארוכות בתורה הקדושה ותלמודיה.

צוק העיתים הכריעתו, ומשעה שגדלו הצאן ונעשו תיישים, ולחם לפי הטף אין, התייעץ ר' נחמיה עם רבו, אחד מגדולי הדור שליט"א, ובעצתו החליט להתחיל לשמש כ'ריש דוכנא' – מלמד תינוקות לילדי ישראל הקדושים והטהורים. הוא הציע מהרה את עצמו באחד מתלמודי התורה המובחרים בעיר. והללו ברגע ששמעו מי המציע ומה רקעו, התלהבו ועטו עליו להכניסם למוסדותם כעוט הדבורה על פרחי השושנה המתוקים.

בעל רגש גדול היה ר' נחמיה, ויחד עם חושים מחודדים ופקחות נדירה סייעוהו לצלוח את הכניסה לעולם החינוך ברגל ימין. כך החל להשקיע את כל כוחותיו הרוחניים והגשמיים במטרה לחנך את ילדי ישראל על מבועי התורה, האמונה והיראה. תוך שהוא שם דגש רב על הפסוק אותו חקק לפני אלפי שנים החכם מכל אדם: "חנוך לנער על פי דרכו" שצריך להציב את הנער והילד באופן פרטני כיצד צריך לחנכו, ובאלו דרכים. באלו תכונות מצוין הוא ורק דרבון הוא צריך. באלו אפילו דרבון אינו צריך, כי אם מחמאות קלות, ובאלו יתכן שהוא צריך טלטלה שתעמידנו במקומו. כשרק אחרי כן הפנה מבטו על הכתה והקבוצה באופן כללי.

כמו שניגש ללטש את יהלומיו הנדירים

כאשר המתבונן בהתנהגותו עם ילדיו ותלמידיו היה יכול להבחין בנקל היאך שר' נחמיה ניגש אל מלאכת חינוך הילדים כמו שניגש המלטש ללטש את יהלומיו הנדירים והמבהיקים! כאשר הוא מתייחס אל כל ילד, יהי הילד הכי מופרע בתבל, כאל יהלום ענק ועוצמתי! כאשר כמו שפעמים צריך ללטש את היהלומים למען יוכלו הכול לחזות באורם וזיוום אל נכון, כן יתכן שפעמים צריך לכוון את הילדים אם בשמאל דוחה – האופציה המועדפת פחות, ואם בימין מקרבת – העדיפה.

אבל עדיין הילד – יהלום הוא! יהלום ענק! מתנוצץ, מזהיר וזוהר, כמו שרק ילד יהודי יכול לזרוח ולהאיר!

כחלק ממסירותו למלאכתו – מלאכת שמים זו, היה ר' נחמיה משתדל להיצמד ביותר לזמנים המדויקים בכניסתו לכיתה וביציאתו הימנה, כאשר על דקת ההתחלה כבר היה מתייצב בכיתתו בעוז, בחדווה ובשמחה. כשהוא אינו יוצא הימנה עד שאחרון התלמידים עוזב את הכיתה. כך גם לא היה יוצא מכיתתו באמצע שיעור ולו לדקה בודדת, לא לשם הפוגת מה, וכל שכן שלא לשיחת טלפון וכיוצא באלו. מסור היה לעבודתו בכל עוז. וכל הורי התלמידים צהלו ושמחו על כך שאוצרם מתחנך תחת שרביט מחנך מסור כמוהו.

כך עברו השנים בטוב ובנעימים כאשר ר' נחמיה עושה את תפקידו נאמנה מחד, ההנהלה וההורים מרוצים מאידך, והמשכורת המשולמת לו ע"י המוסד מספיקה לו ומכסה בס"ד את כל הצטרכויותיו.

לפתע דלת אחת הכתות נפתחת ור' נחמיה מגיח מתוכה

באחד מן הימים פוסע המנהל בינות לחדרי הכתות, מתענג כולו לשמוע את קול לימודם הזך של תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא, אלא שלפתע דלת אחת הכתות נפתחת ור' נחמיה מגיח מתוכה בסערה. שולף את מכשיר הנייד שלו ומחייג ממושכות, משוחח מספר דקות, מחזיר את המכשיר לכיסו ונכנס חזרה לכתה.

המנהל היה המום.

אם אצל ר' נחמיה קורים כאלו דברים… אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר…

בסיום היום קרא המנהל לר' נחמיה ושטח בפניו את תמיהתו כיצד מלמד מסור כמוהו ייצא באמצע השיעור לשיחת טלפון. וכי הילדים הפקר המה?

ר' נחמיה מיהר להסביר לו פשרם של דברים, בהסבירו ששיחת טלפון זו, שיחה חשובה היתה ובלתי ניתנת לדיחוי, באשר סכום כסף גדול לווה מאחד מגמ"חי ירושלים המפורסמים, כשהוא שם את כל הסכום באחד מכיסי מכנסיו אותם לבש אמש. בדיוק באמצע השיעור נזכר מכך, ופתע אחזתו חרדה שמא אשתו החרוצה תרצה לכבס את מכנסיו ולא תבדוק את הכיסים ונמצא כל הסכום מתכבס ללא תקנה, תוך שהוא מפסיד סכום כסף ענק. "הזדרזתי איפוא" הצטדק ר' נחמיה. "ויצאתי מהכיתה לטלפן לרעייתי ולהזהירה לבל תכבס את המכנסיים לפני שהיא בודקת היטב את הכיסים!"

"ומה ענתה לך אשתך?" התעניין המנהל.

"אשתי בישרה לי שאיחרתי את הרכבת, המכנסיים כבר מתכבסים במכונת הכביסה. כן. בלא לבדוק קודם בחורי הכיס ובסדקיו!"

מהיכן אחזיר את החובות?

המנהל ניתר בסערה. "אם כן, כיצד היית מסוגל לקפל את המכשיר לכיס, ולהיכנס חזרה לכיתה בפנים שלוות כאילו כלום לא קרה! הרי הרגע התבשרת שסכום כסף גדול מתפורר כעת בסיבובי מכונת הכביסה?!"

ר' נחמיה ענה בטון רגוע: "אכן, ברגע שחששי החזק התאמת, ושמעתי שסכום הכסף העצום – סכום כסף ששווה לכשלושה חודשי עבודה מאומצים ומלאים – מתפוררים ברגעים אלה בשלוה במכונת הכביסה, חשתי שהשמים והארץ – שניהם ביחד נופלים עלי. ואני – איני יודע מה אני עושה עם עצמי ברגעים הבאים. מהיכן אחזיר את החובות? איך אשלם למכולת? ואיך נעבור בשלום את החודשים הבאים?!

אך כל המחשבות הקשות והמאיישות הללו טסו במוחי לשניות בודדות בלבד. כאשר מיד לאחמ"כ נזכרתי בדבריו של ר' גד'ל. תלמיד מובהק אני למורינו המשגיח רבי גדליהו אייזנר זצוק"ל הנקרא בפי כל ר' גד'ל, והוא אשר לימדנו והחדירנו תמיד לעבוד את כל עבודתינו באופן שתמיד נתכונן לנסיון האמיתי שבדרך.

כאשר יתכן שנעבוד את בוראינו שנים רבות מתוך השקט ושלוה בעיקר כדי שנוכל לעבור את הנסיון המזדקר בפנינו, במינימום פגיעות ברוחניות החשובה לנו כל כך.

ובפרט בענייני אמונה, בו אנו מצווים להיות תמיד עם יד על הדופק ולדבר דיבורי אמונה והתחזקות בבחינת 'האמנתי כי אדבר'! להכין את מוחינו וחושינו לרגע שיגיע נסיון קשה בענין זה שנוכל להתגבר עליו בעוז ותעצומות, ולהקריב את עצמינו ולעתים אף את שלוותינו, ואין זה פחות מהקרבת קרבן בזמן שבית המקדש היה קיים, ואולי – אף יותר!"

"לכן", המשיך ר' נחמיה, "הרגשתי שזה הנסיון! זה הנסיון אותו תיאר תמיד ר' גד'ל, זהו בשבילי שעת המבחן האמיתית אם יכול אני להקריב קרבן את עצמי קדם מרן די בשמיא!

וב"ה, שהעניין אותו משנן אני תמיד – שכל הקורה בעולמינו מן הפרט הגדול ביותר ועד לקטנטן ביותר, הכל מנוהל מלמעלה ע"י אבינו שבשמים המרחמינו ומתכוון לטובתינו תדיר! העבודה רבת השנים לחיזוק ושינון האמונה, שתהיה חקוקה בעצמותי עמדה לי בשעת נסיון והצלחתי להתגבר על הנסיון, ולהישאר דבוק באמונתי התמה עד לאחת!"