מאת: הרב צבי גטקר
הפטרת צו מסתיימת בפסוקים, "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'".
אל יתהלל – כי אין לכל הישג ארצי משמעות, אלא להיפך.
מספרים כי מרן המשגיח דישיבת פוניבז' סיפר על המקרה המכונן שבו גמלה בליבו ההחלטה לדבוק בה' דבקות מלאה.
בהיותו נער צעיר, התייתם, ובכדי לעזור לאמו האלמנה השתדל לעבוד בעבודות שונות בערב החג כדי שיהיו בידו קצת מעות ואמו תוכל להכניס את החג בכבוד, ואכן מאמציו נשאו פרי ובערב החג צרור היה באפונדתו סכום נכבד בו יכל לקנות את צרכי החג בשמחה, וכך תיכף עם קבלת המשכורת שם הנער יחזקאל לוינשטיין את פעמיו אל השוק.
בדרכו אל השוק עבר על יד בית המרחץ, ואמר בליבו הרי כשאחזור לא אוכל לעצור ולהניח את הצרורות והקניות ולהיכנס להתרחץ, א"כ אכנס כעת לבית המרחץ להסתפר ולרחוץ לכבוד החג, ואכן ישב לפני הספר ומיד אח"כ הזדרז רחץ, ירד וטבל, עלה ונסתפג, לבש את בגדיו והופס משהו היה ריק, הכיס כמו שאתם מבינים. כל עמלו ירד לטמיון במחי חוסר זהירות של דקותיים. הלם.
ההלם שאחז בי אז אמר המשגיח לתלמידיו, הבהיר לי כי כאן בעולם אין לאדם שום קניין!, ואם אני לא רוצה להתאכזב שוב עלי להשים את כל מגמתי ברכוש רוחני אותו לעולם לא יוכל אי מי לגנוב ממני.
בהם היה מהלך הלוך ושוב בחדרו ומשנן, "לישועתך קיויתי ה'"
הרב מבריסק היה מספר לבניו כי לחתונתו קיבל נדוניה נכבדה מחמיו, למען יוכל לשבת על התורה כחפצו, שהרי הרב מבריסק היה מתמיד מאין כמוהו, לא פסק פומי' מגרסי' כפשוטו, ומהיכן יתפרנס?.
כשבידיו סכום עצום והוא עדיין לא יודע מה יעשה בו, נטפל איליו אחד ושכנע אותו לרכוש בית דירות קטן במרכז וורשה אשר יכניס לו כל חודש מהשכירות סכום שיספיק לו למחיית בני ביתו ברווח, והוא השתכנע ואכן רכש את הנכס, שהתברר לאחר זמן מועט כעסק כושל, והוא הצעיר נשאר עם ידיים ריקות.
באותם ימים סיפר הרב מבריסק, ישבתי ושיננתי ועיינתי שוב ושוב ב'שער הבטחון' של חובת הלבבות, וכך בכסף שנעלם קניתי את מדת הבטחון.
שכידוע הרב מבריסק היה סמל למידת הבטחון והוא פעל בה ישועות כל אימת שנצרך, לדוגמא, הרב זצ"ל לא היה לוקח תרומות להחזקת ישיבתו כשלא היה לו צורך, ותמיד כמעט לא היה צורך, שהרי עד ר"ח יש עוד זמן.., ובר"ח עצמו היה כמו ממתין לכסף שבטח יבוא, והחלוקה לאברכים תתקיים במועדה.
היו ראשי חודשים שראה כי עדיין אין בידו את המעות לחלוקה, בהם היה מהלך הלוך ושוב בחדרו ומשנן, "לישועתך קיויתי ה'", כך שוב ושוב, ותמיד תמיד באמצע דבקותו, הכסף היה מגיע בדרך לא דרך.
כי אין לאדם רכוש אמיתי שבו הוא יוכל להתהלל, רק רכוש רוחני, הוא קניין נצח.
יהודי לומד איזו מסכת, או משנן הלכה כלשהיא, וכידוע מאז שנשתברו הלוחות, מצוי שאדם ישכח, הוא מתאמץ כמובן לזכור, משנן שוב ושוב, ומחייב את עצמו בעניין, אך מגיעים ימי הזקנה והראש כבר לא כשהיה, או למצער שברבות הימים גם כשמוחו חזק כבתחילה אבל פתאום הוא שם לב שעיונו בהלכות אחרות מעמידות אותו במצב שמסכת כל שהיא כמעט ונשכחה ממנו, הוא עצוב וירא, איך אעלה לשמים בלא מסכת כריתות?, מה אענה שם למעלה כשישאלו אותי מכריתות, מה אומר? שכחתי??.
אגב: בכרך החדש של הספר 'אריד בשיחי' ההספדים שנאמרו על מרן שר התורה זצוק"ל, מספר אחד הנכדים, כי לאחר סיום הש"ס בערב פסח ביקש מהסבא ברכה שגם הוא יסיים את הש"ס, ש"הרי זה לא קל לסיים את כל הש"ס".
מרן ר' חיים הביט עליו בחיבה ואמר לו: 'לסיים את הש"ס זה לא קשה, זו חובה!, לדעת את הש"ס זה קשה, ע"ז יש לבקש ברכה'.
לסיים את הש"ס זו חובה, ועדיין ישנם אנשים שמוצאים את עצמם בסוף ימיהם כשלא כל הש"ס שגור על לשונם, והם דואגים מה יהיה?.
הרי הוא כמו חכם בזמן שישן, אבל עוד קמעה והוא יתעורר וילמד את התלמידים בישיבה של מעלה כמקדם
אומר המהר"ל דבר נפלא, מבואר במשנה באבות כי יש להיזהר בכבודו של זקן ששכח תלמודו, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון, כלומר כשם שנתנו כבוד לשברי הלוחות ושמו אותם ממש בארון הקודש, אף שהאותיות פרחו מהם, כך יש לנהוג כבוד בזקן שהתורה פרחה ממנו.
מבאר המהר"ל, אין זה סתם כבוד כמו שצריך למשל לכבד גנזי קודש, אלא יש לנהוג באותו זקן כבוד ממש כאילו גם כעת הוא יושב על מדין ופוסק הלכות, ממש לירא מפני כבודו, כיראה הרגילה מת"ח.
שהרי מדוע שמו את שברי הלוחות בארון, וכי קודש הקודשים היא מקום לקבורת גניזה?, אלא שהלוחות הראשונות יש להם עתיד.
כך גם זקן ששכח תלמודו מחמת חולשתו, כשיכנס לישיבה של מעלה, תיכף יזכירו לו כל מה שידע בחיי חיותו!. וא"כ הרי הוא כמו חכם בזמן שישן, אבל עוד קמעה והוא יתעורר וילמד את התלמידים בישיבה של מעלה כמקדם.
וכך הוא כל אדם, אם רק לא יהיה בגדר 'יושב ומשכח', כלומר שלא עזב ונטש את לימוד התורה, הוא מבחינתו חוזר ולומד, הרי ודאי שיזכירו לו למעלה את מה שלמד!.
כאמור, כי קניין רוחני הוא קניין נצחי, לא יקחו אותו מהאדם, לא טרדות, ולא גנבות, קניין כזה הוא נכס לעד.
כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי!, נרכוש נכסים, נאגור מטמונים, חסד, תורת המשפט, והצדקה, כי באלה חפצתי נאום ה'.