"והוציא עליה שם רע" (כ"ב, י"ג)
מחלוקות וירושות, הם שני ידידים שלא יכולים להיפרד זה מזה.
ככל שהירושה גדולה יותר, המחלוקת חריפה עוד יותר. בתים נהרסו, משפחות נפרדות, אחים שפכו דם בתולדות הירושות לדורותיהם. [מאז ומתמיד רֶבּ אהרן-ליב היה מתאונן על יהודים עשירים שצוברים כסף, כדי שלילדים שלהם יהיה על מה לריב ולהתרסק] הפעם, הריב על ירושה הגיע לחדרו של הרב שטינמן מכיוון אחר.
ומעשה שהיה.
בעלי הון מהארץ ומארה"ב, ניהלו ויכוח חריף על ירושת נדל"ן וגם על סכום כסף ענק במזומן. הצדדים הבינו כי ההכרעה לא תבוא בקלות, והם החליטו שבינתיים, עד להכרעת בית הדין בעניין הירושה, יניחו את הכסף המזומן בגמ"ח, שלכל הפחות ייעשה בכסף דבר מצווה. הם ביררו והגיעו לגמ"ח האמין ביותר בארץ הקודש, הפקידו בידיו את הכסף כדת וכדין.
מנהל הגמ"ח הנאמן על כל הצדדים, הבטיח וחתם כי ייתן את הכסף בבוא הזמן כשתוכרע ההכרעה ביניהם.
ומכאן ואילך מגיע סיפור הפרטים מפי מנהל הגמ"ח, שהינו תלמיד חכם מורם מעם מבעלי החסד הגדולים שבדור. הוא סיפר את מה שהתרחש מהרגע שקיבל את הכסף מידיהם:
היו ימים טובים. הסכום הגדול שהופקד סייע בידנו להלוות כספים ולהרנין לבבות במשך זמן רב. חלפו הימים, וביום לא בהיר, אחת הקבוצות שהחלה לאבד את הסבלנות, החליטה משום מה, לבקש ממני את חלקה בכסף המזומן שמופקד בגמ"ח.
תמהתי. כי הבקשה הייתה נוגדת את ההיגיון, את הסיכומים, ואת הוראת בית הדין. אבל כנראה שכאשר נכנסים למריבות ומחלוקת ההיגיון פורח בורח. סירבתי בהחלטיות. הם ניסו לשתף אותי בריב שלהם, ובשלב מסוים הודיעו חגיגית, כי אין לי זכות להחזיק יותר בכסף, ואז התחילו לאיים – שאם לא אתן להם את הכסף, הם יפנו לבית משפט לתבוע אותי, להלשין כי הגמ"ח ומנהליו מחזיקים כספים שלא כחוק, וגם ידאגו להזיק לי אישית ולגמ"ח – בארץ ובגולה. השבתי להם כי הנהלת הגמ"ח מתנהלת על פי כללי התורה, ואינני מפחד ממעשיהם, ככל שירצו.
הם כיוונו את כל הזעם שלהם לעברי, והטובה שעשיתי להם בשעתו, שהכנסתי את הפיקדון שלהם בגמ"ח, כבקשתם, התחילה לעלות לי ביוקר.
הם ממשו את האיום שלהם, וברוע לב יצאו להלשין לבית משפט, הוציאו דיבתנו רעה. וגם דיברו עם תורמים בחו"ל (שמתגוררים סמוך אליהם בארה"ב), ושכנעו אותם שלא יתרמו ולא יפקידו כספים בגמ"ח הגדול שלנו. היה לי מר. חששתי מהעתיד של הגמ"ח. נסעתי ונכנסתי לספר לרֶבּ אהרן-לֵיבּ ולהתייעץ איתו, מה עלי לעשות.
מרן הכיר ושמע היטב ואז ענה בהחלטיות: "אינך צריך לפחד כי אתם נוהגים כשורה". פירטתי באוזניו חששות נוספים, וסיפרתי לו עוד, עד כמה הם כבר התחילו לכאורה להזיק לגמ"ח, אך הוא היה איתן בדעתו: "אתה נוהג תמיד בישרות וכך גם עכשיו, אינך צריך לחשוש, הם לא יזיקו לכם כלום".
חלפו כמה שבועות, וימים ספורים לפני ראש השנה, הגעתי שוב למעונו בבני ברק.
האווירה הייתה רצינית, ראו על פניו כי יום הדין קרב. פחדתי להזכיר את הסיפור, כי ידעתי שכאב הלב שלו על רוע מעלליהם, יכול להיות להם לרועץ ביום הדין.
שאלתי את מרן בעניינים דחופים שונים. בשלב מסוים רֶבּ אהרן-לֵיבּ בעצמו הזכיר לי את הצער הגדול של הגמ"ח, את הרדיפות ללא עוול בכפינו. ואז שאלתי מה שהציק לי: "רבינו, אני מתחבט בתוך עצמי, האם לפני יום הדין, אני צריך לסלוח להם על מעשיהם?!"
המקסימום שציפיתי שהוא יענה, כי כדאי למחול, ואם אמחל להם הרי ימחלו לי משמים ו"כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו".
רק סיימתי את השאלה והוא הגיב בפשטות – "למה לא למחול?!"
– "כי הם הזיקו לגמ"ח, לא יכניסו כסף ויוציאו פיקדונות"…
– "וכי אתה קבלן של הקב"ה שהתחייבת להביא לקב"ה סכום כזה וכזה מידי שנה בגמ"ח, ואם לא הוא מפטר אותך?!"
ניסיתי בדרך אחרת, ואמרתי: "ישנו דבר אחד שבוודאי אינני צריך לסלוח להם, בכך שהם הוציאו עלינו שם רע בארץ ובגולה, והרמ"א כותב בהלכות יום הכיפורים שהמוציא שם רע על חברו אינו חייב למחול לו".
הוא חייך כדרכו במתיקות: "את הרמ"א הזה גם אני מכיר, ולמרות זאת אני אומר לך – למה לא לסלוח?!"
השבתי מנהמת לב: "הרי הם עושים לנו נזקים גדולים ומוציאים 'שם רע' עלינו בכל מקום, וכיצד אסלח להם?!"
ואז פנה אלי רב אהרן-ליב במידת האמת האופיינית לו: "אגיד לך, מדוע אינך רוצה לסלוח להם, היות ואתה רוצה שתהיה עליהם קפידא, ואז הם ייענשו משמים, ואז מה יהיה, 'א ביסאלע נקמה'לה'", ועשה בתנועת ידו כמראה את הטעם הטוב שבנקמה "זה לא טוב שמישהו ייענש בגללך. הגמרא אומרת שלא מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה", ואז הרים קולו – "תעשה לעצמך טובה, תוציא את עצמך מהתמונה, הקב"ה מכיר את הכתובת שלהם טוב ממך! אתה תמחל להם בלב שלם ואל תסתבך בצרות!!"…
(מתוך חכימא דיהודאי)