בפרשתנו ישנו מדרש מופלא, על הפסוק: "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב להשם" (ז, יא): "זהו שאמר הכתוב (תהלים נ, כג): "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים" (ויקרא רבה ט, ג).
וחז"ל במדרש שם מתמקדים בביאור משמעות הכתוב "וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים": רבי ינאי קרא את הכתוב "וְשָׁם דֶּרֶךְ", כשהשִׁי"ן נקוד בימין ולא בשמאל, לא כפי שאנו רגילים לקרוא זאת "וְשָׂם דֶּרֶךְ". לדבריו, הפסוק מלמד על אדם – "דְּשָׁיֵים אוֹרְחֵיה סַגִי שָׁוֵי".
פירוש הדברים, כתב בפירוש 'עץ יוסף' על המדרש שם, כי רבי ינאי סבר שדוד המלך שיבח בפסוק זה את האדם הנוהג בענייני העולם הזה בטוב ומתהלך באורחות יושר, שאז גם אם אינו בן תורה, אורחותיו הטובים והישרים שוים וחשובים בעיני השם יתברך ביותר, ועצם זאת שנוהג בדרך ארץ ומידותיו טובות ואנושיות, הוא יקר למאוד בעיני השם למרות שאין בו תורה.
על אחת כמה וכמה הדבר נוגע אל בני התורה, הנמנים על לגיונו של מלך, מלכו של עולם. אשר כל מגמתם ושאיפתם כל הימים לאחוז בעץ החיים, ואת מרבית זמנם מבלים הם בחברת הסוגיות של אביי ורבא, ושואבים את כל חיותם וסיפוקם מהתורה הקדושה, שעליהם לנהוג בדרך ארץ ובתכלית היושר וההגינות.
אנו בני התורה אין לנו רק שייכות רחוקה ומזערית עם התורה, אלא התורה היא שמנווטת כל צעד ושעל בחיינו, ועלינו לכבד את התורה אותה אנו מייצגים! שבכל שיג ושיח איתנו יזהו כי עַם התורה אנחנו!
מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, היה רגיל לומר בשם דודו מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בעל 'אבן האזל'; כי למרות שעל פי גדרי ההלכה יתכן ובזמנינו אין דין תלמיד חכם, אך כיון שהרחוקים מן היהדות רואים בכל יהודי שומר תורה ומצוות הלבוש כחרדי – כתלמיד חכם, וכמי שאמור לייצג את לומדי התורה, לכן חייבים אנו לנהוג בהתאם כדרך תלמידי החכמים, בדרך ארץ ובמידות טובות.
רבי איסר זלמן הצביע על דברי חז"ל במסכת יומא (פו, א): "ואהבת את השם אלוקיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה… פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו". אם חלילה לא ננהג בצורה ישרה והוגנת, הבריות יקנטרו עלינו ויבוזו להנהגתנו, ועלול חלילה להתרבות חילול השם וזלזול בתורה ולומדיה.
והן הם דברי רבינו הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים' (פרק יא): "כי כבוד התורה הוא שהמרבה בלימוד בה ירבה כמו כן ביושר ותיקון המידות, וכל פגם במידות גורם לבזיון ללימוד התורה בעצמו ויש בו חילול השם ממש חס ושלום".
הוא סיפר לי פעם סיפור מדהים ששמע מאמו הצדקנית
ישנן אין ספור דוגמאות מאלפות, של מידות טובות ונאצלות שראינו ושמענו אצל גדולי התורה, אשר למרות היותם גבוהים ומרוממים מחשבונות בני אדם, ושקיעתם המוחלטת בתורה היתה לשם דבר, הרבו מחשבות ותחבולות להעניק מהונם וכוחם להיטיב עם זולתם ולהנעים את השהות סביבתם ובמחיצתם. כל ימיהם שקדו על תקנת נפשם, על שיפור מעשיהם ותיקון אורח חייהם, ובכל הליכותיהם הקרינו דרך ארץ, נועם, עדינות, זוך וטוהר.
ברחוב צפניה בירושלים, התגורר עד לפני שנים אחדות, נכדו הצעיר של מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, הרה"ג רבי יעקב פרידמן זצ"ל. בנה הצעיר של בתו הצעירה של רבי יוסף חיים, הרבנית הצדקנית רחל בריינדל פרידמן ע"ה. יהודי שקדן, אציל נפש, אהוב למקום ולבריות.
הוא סיפר לי פעם סיפור מדהים ששמע מאמו הצדקנית:
בימי בחרותה כששבה באחד הימים הביתה, הבחינה כי אביה הגדול רבי יוסף חיים יושב ומשוחח עם מאן דהו על דא ועל הא, והיה נשמע לה כסתם שיחה בטלה. היה זה דבר משונה בעיניה, היא הכירה מקרוב את גודל שקדנותו של אביה, את דקדוק הזמן המופלג שלו, ואת חישוב עיתותיו העמוסים עד לאחת.
כדי לסבר את האוזן על עוצם ההתמדה וניצול הזמן של רבי יוסף חיים, אציין בדרך אגב, את שסיפר זקננו הגאון הצדיק רבי צבי קופשיץ זצ"ל, כי בשנת תרפ"ח נכנס לביתו של רבי יוסף חיים דקות אחדות לאחר רעידת האדמה החזקה שפקדה את ירושלים. רבי יוסף חיים היה עסוק אז בליבון סוגיא סבוכה, בעיצומה של כתיבת חידושי תורה, ולמרות הבהלה הגדולה שאחזה את כולם, הוא המשיך בשגרת הכתיבה שלו, כאילו דבר לא אירע.
אך כשראה את נכדו רבי צבי מבוהל מעט, אמר: "מדוע נבהלת? כבר בירכת 'שכוחו וגבורתו מלא עולם'? אם עדיין לא ברכת, תברך כעת ותמשיך ללמוד, חבל על כל רגע! הזמן שחולף לא חוזר עוד!…".
והנה, כאן השתוממה הבת למצוא לפתע את אביה יושב זמן לא מבוטל ומשוחח בנחת ובשלוה דברים בטלים עם יהודי בלתי מוכר. אך כמובן מפני כבוד אביה שמרה הבת את הפליאה בליבה ולא אמרה דבר.
כשהלה עזב את הבית, פנה אליה אביה ושאלה: "האינך רואה כאן דבר משונה?"
– "בטח אני רואה!".
– "אם כן מדוע אינך שואלת אותי על כך".
– "כי אין זה דרך ארץ לשאול את האבא שאלות" – הצטדקה.
– "אדרבה, כאן יש לי כאן עניין שתשאלי" – אמר.
כאשר קיבלה את רשות הדיבור, פתחה ואמרה: "אבא! מעולם לא ראיתיך נועד כך בישיבה לשיחה בטילה, ועוד לשיחה כה ארוכה?".
חייך רבי יוסף חיים ואמר: "בדיוק לזה כיוונתי כשביקשתי ממך לשאול אותי על מה שנראה בעינייך מוזר!".
ולגוף השאלה השיב לה רבי יוסף חיים תשובה מדהימה:
"היהודי הזה שישב כאן הוא יהודי גלמוד, שאין לו מכרים וקרובים, הוא זקוק נואשות למישהו שיקשיב לסיפורים שלו, לחדשות שבפיו… הוא מצא אותי כמי שמתעניין בו, ואין לו עם מי לדבר ולפטפט מלבדי. מוטלת עלי חובה לתת לו הרגשה טובה כי אכן הוא מצא איש כלבבו, ופטפוטיו מסקרנים אותי. לכן אין בדיבורים אלו שיחה בטלה כלל וכלל, כי זה צורך חיוני עבורו…"
אך ה'חזון איש' הורה לו: "סע באיטיות!"
אחד המתפללים הקבועים בבית מרן ה'חזון-איש' זצ"ל סיפר, כי פעם היה בביתו של ה'חזון איש' בשעה שהתעתד לצאת מהבית להשתתף בברית מילה לבן אחד ממקורביו. ה'חזון איש' עטה כבר את מעילו וכובעו ועמד בדלת, ולפתע הופיעו מספר אנשים שבאו להשיח את מועקתם באוזני 'החזון איש'.
כאשר הבחין בהם ה'חזון איש', מבלי אומר ודברים שב מיד לחדרו, ובסבלנות נדירה השמורה עימו, שוחח עימם במשך קרוב לחצי שעה על כל היבטי הבעיה שהציגו, כאילו לא אמורה להתקיים כעת ברית מילה, בהענקת תחושה כאילו כל הזמן שלפניו מוקדש כעת אך ורק להם ולבעייתם הסבוכה…
כשיצאו מהחדר, קם ה'חזון איש' ויצא מהבית לכיוון הרכב הממתין לו בחוץ. אך מיד עם כניסתו לרכב, ראה כי הנהג כבר התניע את מכוניתו, והיה ניכר לפי תנועותיו כי כעת עם כניסתו של הרב לרכב הוא מתכנן לפתוח בדהירה לאחר האיחור המוגזם. אך ה'חזון איש' הורה לו: "סע באיטיות!".
כשהתרחקו מהמקום, הסביר לנהג מדוע הורה לו לנסוע לאט למרות שהשעה היתה מאוחרת: "כשיצאנו מהבית האנשים הללו היו עדיין בקרבת מקום, ואילו היית פותח את הנסיעה במהירות, היתה עוברת בהם מחשבה שמא הם עכבו אותי, או שמא לא היה לי באמת כח עבורם. הראיה שברגע שיצאו ממני 'ברחתי'… מאנשים שבורי לב לא בורחים…"
זהו אפס קצהו של רגישות נפלאה לזולת שהיתה ב'חזון איש'.
מדוע טיפס ראש ישיבת סלבודקה שלוש קומות?
סיפור מדהים שמעתי מידידי הרב הגאון רבי אברהם רוזנברג שליט"א, על מידותיו הנאצלות של אביו הגאון רבי ברוך רוזנברג זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה, ועל התחשבותו הנדירה דק שבדק בענייני 'בן אדם לחברו':
בערוב ימיו של רבי ברוך, כשגילו נשק לגיל גבורות, הוא הוזמן פעם לחתונת תלמיד. הוא ירד מביתו ברחוב שפת אמת בבני-ברק, ונכנס למכוניתו של אחד התלמידים, שנועד במיוחד כדי להביאו לשמחה.
אולם עם כניסתו למכונית נזכר כי שכח דבר מה בבית, בבקשת מחילה מראש שאל רבי ברוך את התלמיד אם יאות להמתין לו דקות אחדות, כי נזכר כעת ששכח דבר חשוב בבית ועליו לשוב לעלות ולהביאו. הנהג ניסה להציע את עצמו לעלות במקומו, אך נתקל בסירוב עיקש: "רק אני יכול לעשות זאת" – נימק הרב.
רבי ברוך יצא מהמכונית, טיפס את גרמי המדרגות עד לביתו בקומה השלישית, וחזר כשהוא מאומץ, נושם ונושף בכבידות.
התלמיד המסוקרן הפציר ודחק ברבי ברוך לגלות לו מה הדבר הכה חשוב בשבילו טרח לעלות הביתה שוב, ורבי ברוך נאלץ לגלות לו את הסיבה המאלפת והצריכה תלמוד:
"הן היום בדורנו השתנה קצת הענין של שמחת חתן וכלה. היום נהוג בכל חתונה להזמין צלם שינציח את האירוע. סבור אני שגם זה חלק משמחת חתן וכלה, כי הרי לאחר החתונה מעיינים בתמונות וזה מחזיר את הרואים אל אותם רגעים שמחים בחתונה, וזה גורם להם הנאה מיוחדת.
"אולם בזמן האחרון גיליתי כי הצלם מנציח גם את רגעי כתיבת הכתובה וסידור הקידושין, ולא רק את החתן הכלה והשושבינין אלא אף את הרב המסדר קידושין. אלא שדא עקא העט המונח בכיסי איתו הייתי משתמש לכתיבת הכתובה בחתונת תלמידים היה עט פשוט מידי… לכן הלכתי באחד הימים לקנות עט יפה ומכובד יותר, המצופה בִּדְמוּי זהב, שישמש אותי במיוחד עבור אירועים שכאלה. תמיד שאני מוזמן לסדר קידושין אני משתדל לקחת איתי את העט הזה, מהסיבה האחת והיחידה שלחתן ולכלה תהיה הרגשה טובה יותר, מכך שהתמונות יצאו מעט יותר יפות, והרי אם באפשרותי לעשות זאת בנקל למה לא לעשות זאת?!…"
"קודם, כאשר נכנסתי למונית", הטעים רבי ברוך, "נזכרתי כי שכחתי את העט בבית, ופשוט עליתי לקחתו".
הבן רבי אברהם אמר לי כממתיק סוד: "הרי הכרת הרבה שנים את אבא זצ"ל. כל הוויתו היתה תורה. נוכחת לא אחת את שקיעתו העצומה בתורה, הן בהיותו אחד האריות שבכולל 'חזון איש', והן בשמשו בקודש כראש ישיבת סלבודקה. שעות ארוכות לא זז ממקומו, ועמל ויגע בתורה בצורה מדהימה. כמה קשה להאמין עליו ששם לב לפרט מזערי כזה ושייחס לו בכלל חשיבות. אין זה אלא מפני שעם כל הגדלות התורנית שלו, ליבו היה מלא וגדוש ברצון עז להיטיב לבריות".
לא נתפס! כמה רגישות, כמה טוב עין
בינו נא זאת! ראש ישיבה במעלה גיל השמונים, שזכה במשך שנות דור להעמיד אלפי תלמידים, ולא היו לו בעולמו אלא ד' אמות של תורה והלכה, טרח בגילו המבוגר לטפס מספר קומות בטרחה מרובה, בשביל מה? כדי שהתמונה של הזוג תצא מעט יותר מוצלחת…
לא נתפס! כמה רגישות, כמה טוב עין, כמה רוחב לב מונח בהנהגה מופלאה שכזאת!
אציין כאן בדרך אגב את מה שסיפרתי כבר בעבר, כי לפני עשרות שנים שימש אבי מורי זצ"ל כחבר ועד ההורים במוסד החנוכי הראשון שהוקם בבני-ברק לבנות בשכונת 'זכרון מאיר'. באסיפה הראשונה שהתקימה עם המנהלת דנו שם בעקרונות החינוך ובקווי האופי שילוו את המוסד.
בתוך הדברים סיפרה המנהלת כי אחת המורות שאלה את הבנות בכיתתה: "לו יבקשו מכן להציע מי יהיה המשיח, במי תבחרו?" כמעט כל הבנות שתקו והביטו במורה בתמהון, אך בת אחת ענתה בבטחון: "אם היו שואלים אותי, הייתי אומרת שזה יהיה אבא שלי!"
מי היה אביה של אותה ילדה? רבי ברוך רוזנברג! דמותו נחשבה בעיני ילדיו כה גדולה, חשובה ומכובדת עד כדי כך, שלא היה לבתו כל ספק כי הוא אמור להיות מלך המשיח!
אבא התפעל כיצד אדם מצליח להקרין כזו תחושה מרוממת בביתו.
מפליא הדבר למתבונן בכך, כיצד אישיות כה מכובדת וחשובה כשל רבי ברוך שחיה בעולם רוחני נאצל, ידעה לרדת לרמות לא מוכרות של רגישות, כשנגעו הדברים לצרכי האחר.
בהכרח, כי כללו של הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים' (פרק יט) עמד כתמרור דרך למול עיניו בכל מהלך חייו: "כללו של דבר, הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקועה בלב החסיד לעולם, ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות".
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא' – צו)