"והיה מחניך קדוש" (כג טו)
עשיר גדול לא היה ר' אברהם יצחק. לפיכך כשנצרך לחתן את ילדיו נאלץ לערוך 'נסיעות מגבית' לחוץ לארץ, להידפק על פתחי נדיבי ישראל שבגולה. כך היה מחתן את ילדיו. הוא היה שוהה תקופות ארוכות במדינת הים, עד שנקבץ בידו כל הסכום הנצרך.
בהיותו בארצות הברית במסע איסוף התרומות, ביקר שם בערים רבות. כדרכם של המשולחים, היה שוהה כשבועיים בעיר אחת, וכשסיים בה את מלאכתו נסע לעיר אחרת, וכך דילג בין הערים השונות שברחבי אמריקה הגדולה.
באחד ממסעות דילוגיו, הגיע בטיסת פנים מעיר אחת לאחרת ביום שישי. הזמן המקורי המיועד לאותה טיסה נקבע אמנם ליום שישי בשעות הבוקר, ולפי התכנית אמור היה לנחות בשעות הבוקר המאוחרות, כך שתשארנה עוד כמה שעות עד לכניסת השבת. אך כדרכן של טיסות, ובפרט טיסות פנים של הימים ההם, התאחרה ההמראה בכמה שעות עד שנמצא המטוס המתאים.
בהגיעו למחוז חפצו, היה זה כבר סמוך ונראה לעת כניסת השבת. לפיכך, בטרם עלה בידו לסור אל בית האכסניה שסודר עבורו במעונו המפואר של אחד מנגידי העיר, החליט לצאת הישר לבית הכנסת, כדי להספיק להכין את עצמו כראוי בטבילת המקווה ולהחליף את בגדיו לכבוד שבת המלכה. לפי חשבון הזמן המועט שנשאר לפניו, עדיף היה לו להקדים לבית הכנסת זמן מה לפני התפילה, כדי להספיק להכין גם את הנשמה בלימוד במנוחת הדעת בפרשת השבוע. הוא העדיף אפשרות זו מאשר להילחץ ולרוץ לאכסנייתו, להפריע לבעל הבית ולמשפחתו בצורך לקבל את פניו בדקות הקשות והלחוצות של טרם הדלקת נרות, ולהגיע אחר כך אל בית הכנסת באיחור ובנשימה טרופה…
באחד מחדרי בית הכנסת המרווח, הוא מצא מקום טוב להניח את חפציו האישיים ואת מזוודתו, מקום שמור ומסודר עד מוצאי שבת, אולם דאגה אחת נקרה בראשו: היכן יניח את צרור כספו? בתיקו האישי מונחים היו כמה אלפי דולרים, טבין ותקילין, שקיבץ בעמל רב בכל הנסיעה הארוכה הזו. עתה עם כניסת שבת מלכתא, תר וחיפש אחר מקום טוב ובטוח המתאים אף לשמירת הכספים… לאחר כמה חיפושים אנה ואנה, מצא לעצמו מקום מחבוא טוב ומוגן בשדה שמאחורי בית הכנסת. הוא חפר חפירה נסתרת והטמין היטב את כיס המעות התפוח, סימן לעצמו את המקום, ונכנס לבית הכנסת לקבל פני שבת.
השבת עברה עליו בטוב ובנעימים, הוא חש בנעימות מיוחדת בבית המארחים החשובים; הללו יצאו מגדרם כדי שתהיה שבתו שלמה ולא יחסר לו כלום ־ כמסורת הנפלאה של אחינו בית ישראל שבגולה, להדר מאוד במצוות הכנסת אורחים, ובפרט באורחים תלמידי חכמים חשובים.
בצאת השבת, נפנה ר' אברהם יצחק דנן לקחת את מזוודתו ואת חפציו מהמקום שהניחם בערב שבת, כדי להעבירם עמו לבית האכסניה. מה מאד נחרד ליבו כשבא להוציא את כספו ממחבואו, ומצאו ריק ומרוקן… הוא חיפש שוב ושוב בכל סביבות המחבוא והעלה חרס בידו. עתה הבין שכנראה ראהו איזה בר-נש בשיטוטיו במקום בערב שבת, הבין שיש בידו מטמון ונטל הכל לעצמו…
המכה היתה כואבת וקשה – כל כספו נעלם עד הפרוטה האחרונה! שבועות וחודשים של עמל ויגיעה במלאכת 'קובץ על יד', פרוטה אחר פרוטה עד שהצטברו לסכום גדול, נמחקו במחי גניבה אחת… לבו נשבר בקרבו, והוא התהלך את כל המסע מחדש, כאשר זמן החתונה כבר קרב ובא ממש. מי שלא התנסה במלאכה קשה ומפרכת זו, לא יוכל להבין עומק ההרגשה הקשה והכואבת במצב ביש שכזה.
בצר לו נכנס אל הרבי הקדוש והטהור בעל 'ויואל משה' מסאטמאר זצוק"ל, זכותו תגן עלינו. הוא הגיש לפניו את הקויטל, פרץ בבכי מר, וסיפר את צרתו בכאב גדול.
הרבי הקדוש הרגיעו, והרעיף עליו טללי ניחומים, כדרכו בקודש. בחכמתו הגדולה מצא מסילות ללבבו לעודדו ולחזקו, שלא יאבד חלילה את התקוה והביטחון במי שכל הכסף הוזהב שבעולם שלו, כמה דאת אמר (חגי ב, ח): "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'".
בסיום שיחתם לחש הרבי אל תוך אזנו: "תבוא הנה לאחר שהגבאי ילך לביתו". כשהגיע בשעת ערב מאוחרת לאחר תום עת קבלת קהל, ניגש הרבי הקדוש לארון צדדי, הוציא מתוכו מעטפה ובה סכום אדיר – יותר מן הסכום שאיבד – תחבה אל תוך ידו ופטרו לשלום.
*
בנסיעה אחרת, שהה רבי אברהם יצחק על אדמת ארצות הברית חדשים רבים, כאשר נצרך להשיא באותה שנה כמה מבניו. בימים ההם היו תנאי הנסיעה קשים יותר, שלא כבימינו, לכן העדיף להישאר בגולה חודשים ארוכים. עיסוקו העיקרי היה התורה הקדושה, משוש חייו – היא היתה איתו-עמו בכל מקום שגלה – הוא לא הלך לשום מקום בלעדי ספריו הקדושים, שהיה הוגה בהם תמיד בכל עת מצוא.
בסיומה של אותה 'נסיעה רבתי' הגיע רבי אברהם יצחק עד ארץ ברזיל הרחוקה שבדרום אמריקה, לשהות של שבועיים. משם אמור היה להפליג בדרכו לארץ הקודש.
בברזיל התקבל בכבוד הראוי לתלמיד חכם חשוב ומורם מעם שכמותו. גם כאן זכה לארחו אחד מחשובי הקהילה הקדושה, באחת הערים בברזיל.
כאשר ברר היכן המקווה המקומי, כדי לטבול כדרכו בטרם יפתח את סדר יומו בלימודיו השונים ובתפילת שחרית, הופתע עד מאד להיוודע, שאין בכל אותה העיר אף לא מקווה טהרה אחד! הדבר ציערו והטרידו; היתה שם קהילה חשובה של יהודים רבים יראים ושלמים, וכל ההסברים שתרצו לו בני המקום, שכבר התרגלו לנסיעה אל המקווה שבעיר אחרת בברזיל – לא התיישבו על ליבו.
ר' אברהם יצחק נסער מאד לנוכח קהילה שלמה בישראל, שאין בה מקווה טהרה. הוא לקח זאת לעצמו כמשימה אישית שהתגלגלה לפתחו – לדאוג למקווה טהרה עבור אנשי המקום! הוא החל בשיחות עם ראשי הקהל ועם חשובי הקהילה, ולא פסק מלדבר עמהם כל עת שהותו במקום, על גודל חשיבות הדבר. לאחר שיחות רבות בנושא, הצליח לארגן במוצאי שבת מסיבת 'מלווה מלכה' בהשתתפות כל בני הקהילה, שבמהלכה תתקיים התרמה מיוחדת לצורך מטרה זו.
סעודת מלווה המלכה התקימה ברוב פאר והדר, ונישאו בה נאומים על ידי רבנים חשובים בגודל ענין 'טהרתם של ישראל'. ר' אברהם יצחק התרגש לנוכח ההתעוררות הגדולה שאחזה בכל בני הקהילה.
בתום מסכת הנאומים החל סדר התרמה פומבית, כמקובל ב'דינרים' בארצות אלו. נשיא הקהילה נעמד על רגליו והחל לדבר 'תכלית' – הוא הציג בפני הנוכחים תחשיב מדויק מתוך דו"ח שהכין במיוחד, בו פרט את עלות כל מרכיבי הבניה בשלמות ההדר כנצרך, והללו הסתכמו בסכום עצום – בני הקהילה לא הורגלו מעולם לגיוס סכומים אדירים שכאלו!
נפלה תדהמה בקהל; שקט מעיק שרר באולם – כולם ישבו משתאים כיצד ומנין ניתן להתחיל בגיוס של אפילו שליש ורביע מאותו הסכם. איש לא פצה את פיו בהצעת תרומה כל שהיא; הכל הביטו בדריכות אל שולחנם של עשירי הקהל, בציפיה שיהיו הם פותחים כדרכם בדבר מצוה, אך גם הללו משכו בכתפיהם, העבירו מבטים רבי משמעות מזה לזה, והמסר ברור לכל – סכום זה בלתי אפשרי בשום אופן לגייס מתוך אנשי הקהילה!
ר' אברהם יצחק ישב כל אותה עת במקומו שב'מזרח' בחוסר מנוחה. ניכר בו שנפשו נסערת במבוכה קשה – כנראה חש בליבו שאם לא תצא מכאן עתה החלטה ברורה שניגשים הישר להקמת המקוה, מי יודע אם תבוא הזדמנות נוספת; עתה ההתעוררות גדולה, והקהל חפץ בקידום הענין, והרי הוא עצמו – היוזם – עומד לצאת השבוע לדרכו, ומי ידחף את ענין המקווה?
לפתע קם ר' אברהם יצחק על רגליו, ובהתרגשות גדולה פנה אל חברי הקהילה ואמר: "שמעו נא רבותי, חכמינו ז"ל הורו (ירושלמי ראש השנה פרק א הלכה ח): 'המתחיל במצוה אומרים לו גמור!' מאחר שהתחלתי במצוה רבתי זו ,אינני יכול עוד להשאירה כך תלויה עומדת… ידוע לכם היטב שהייתי בגולת אמריקה קרוב לשנה שלמה, לצרכי מצוות הכנסת כלה, לנישואי ילדי היקרים. צברתי במשך השנה החולפת סכום עצום, והנני מוכן לתרום לכם לאלתר את כל אותו הסכום בשלמות עבור בניית המקווה! הנני משליך יהבי על קוני וצורי, שבוודאי יסייע בידי בזכות המצוה להשיא את הילדים בכבוד!".
הרב סיים את דבריו הנוקבים והנרגשים, והתיישב על מקומו.
תכף נעשה כל האולם כמרקחה. דבריו הקדושים שיצאו מעומק לב טהור, הציתו אש קודש בליבות בני הקהילה. הם החלו לשוחח ביניהם בהתלהבות: "הנה הוכיח לנו עתה כבוד הרב, עד היכן מגעת מידת 'מסירות נפש' הנצרכת בשביל אותה מצוה גדולה! כנראה, בלי מסירות נפש, בלי שיוציא כל אחד מכיסו יותר מכדי יכולתו, לא נזכה כאן לטהרתם של ישראל!", ולא זזו משם עד שעלה בידם לגייס את מלוא הסכום!
אכן עד מהרה הוקם באותה עיר 'מקווה טהרה' בתכלית ההידור, המתנוסס עד היום לתפארה במרכזה של ברזיל!
(מתוך 'טיב המעשיות')