"איש אשר ידבנו לבו"
יהודים רבים ובפרט אנשים מבוגרים – עיניהם כלות ומצפות לשמוע מאן דהו, יהיה אשר יהיה, המתעניין בהם ודורש בשלומם. לא מכבר ארע בקרייתנו הקדושה, שאברך צעיר חלף על פני אדם מבוגר, משוכני בית האבות, מבלי לברכו לשלום. הקשיש נפגע מההתעלמות המופגנת, וקרא לעבר האברך בתרעומת: "למה אתה עובר לידי בלי לומר מילה?! דע לך כי אפילו היית נתקל בערבי זקן עליך, היה עליך לברך אותו לשלום!".
האברך, נשוא ההערה, סיפר לי על המקרה, והוסיף שלאחר מכן חשב בליבו, כי איננו מבינים את המתרחש בליבם של קשישים אלו. בדרך כלל, אנשים מבוגרים סובלים ממחושים שונים ומשונים. הימים חולפים ועוברים והזקן חושב לעצמו בעגמה: "הרי רוב שנותי עברו, אני כבר 'עובר בטל', את מי אני מעניין בכלל? מי מעוניין לדעת מה שלומי ומה עובר עלי?!"…
כאשר אנו עוברים ליד אדם זקן, אם בשבת ואם באמצע השבוע, וכי עולה לנו כסף להאיר לו פנים ולברכו לשלום?! הרי בכך אנו מחיים את נפשו ומוכיחים לו, כי נמצאים בעולם אנשים המתעניינים בו ובמצבו! ישנם אנשים שאין להם מאומה בעולם, מלבד ברכת ה'בוקר טוב' שהם שומעים מן הזולת המחיה את נפשם.
אבל אל לנו להסתפק בכך. עלינו לדרוש בשלומו של כל אדם, ואפילו בשלומם של אנשים שאיננו מכירים, ואפילו בשלום נוכרי שבשוק. זהו יסוד החיים האנושיים, כפי שאמרו חז"ל (ברכות ו ע"ב): "כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום, יקדים לו שלום, שנאמר: 'בקש שלום ורדפהו'. ואם נתן לו ולא החזיר – נקרא גזלן, שנאמר: 'ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם'".
הצלת שתי נפשות בזכות שתי מילים!
מעשה באברך תושב בני-ברק, שנסע לשבות בבית הוריו שבחיפה. בבוקר השבת, בדרכו מבית הכנסת לבית הוריו, הבחין הלה ביהודי זקן, נטול כיפה, היושב בגפו על ספסל ברחובה של עיר. במשך מספר רגעים התלבט האברך האם לגשת לקשיש ולאחל לו 'שבת שלום'.
'הרי אני בלבוש חסידי מלא, שטריימל, קפטן וגרביים לבנות, והוא נראה כמי שאינו שומר מצוות', הרהר האברך בליבו. 'מי יודע אם כשאגש לומר לו 'שבת שלום', הדבר ימצא חן בעיניו? אך בכל זאת, הרי נצטווינו להקדים שלום לכל אדם, ואפילו לנוכרי שבשוק, על אחת כמה וכמה ליהודי'…
האברך הגיע להחלטה מהירה, ניגש אל החילוני הזקן וברכו בברכת 'שבת שלום' במאור פנים.
"שבת שלום ומבורך!", הגיב הזקן המופתע, ולאחר מספר רגעים הוסיף ואמר: "אם טרחת לאחל לי שבת שלום, כנראה אתה בן אדם עדין ומתחשב. אולי תוכל לעשות לי טובה? איני חש בטוב, אני גר ברחוב הסמוך, אודה לך אם תעלה לביתי ותזעיק את אשתי שתבוא הנה לטפל בי!".
האברך בירר את הכתובת המדויקת, ואץ כחץ מקשת אל ביתו של הזקן. הוא דפק בבהילות על הדלת, אולם אין קול ואין עונה, איש לא ניגש אל הפתח!
האברך, החרד לגורלו של הישיש המוטל על ספסל ברחוב באין אונים, החל להקיש בחוזקה, אך כל תגובה לא באה… תוך כדי כך אחד השכנים, חילוני גם הוא, יצא מביתו והביט בפליאה במחזה הבלתי שכיח – אברך חרדי בלבוש חסידי מלא, הולם במלוא העוצמה על דלת ביתו של קשיש חילוני…
השכן עצר מלכת, ושאל את האברך מה הוא מחפש במקום, ומדוע הוא חובט בדלת. בתגובה סיפר לו האברך, כי בעל הבית יושב על ספסל ברחוב הסמוך, כשאינו חש בטוב, ומצפה לעזרת רעייתו. השכן שמע את דברי האברך, והחל לנקוש גם הוא בעצמה על הדלת. כשראה כי איש לא ניגש לפתוח, שב השכן לביתו, הביא את מפתח דירת הזקן, שהיה מונח דרך קבע בביתו, ופתח לרווחה את הדלת הנעולה.
השניים מיהרו להיכנס פנימה, ולתדהמתם הרבה ראו את בעלת הבית שרועה על יד הדלת. מתעוותת בהתקף קוצר נשימה כבד. כרוח סערה רצו אל הטלפון והזעיקו את שירותי החרום, אשר טיפלו הן בזקנה המעולפת והן בבעלה המיוסר, שהמתין בחוסר ישע ברחוב הסמוך…
כך, בעקבות זאת שלא נמנע מלאחל 'שבת שלום' ליהודי בלתי מוכר, זכה האברך היקר להציל שתי נפשות מישראל, ולקדש שם שמים לעיני השכן החילוני, אשר התפעל עד מאד להיווכח כי אברך חסידי, שאין לו קשר לבעל הבית הקשיש, נשלח על ידו לעלות לביתו להזעיק עזרה.
והכל בזכותן של שתי מילים – 'שבת שלום'!
הארת פנים בפרט לגלמודים וחסרי כל
עלינו להתבונן על הצד הטוב שבכח הדיבור. כמה אפשר להועיל ולתקן את העולם, על ידי מילה טובה אחת הנושאת בחובה עידוד וחיזוק. כמה הורים מקבלים חיות וחיזוק, לשמע מחמאה קטנה על אחד מילדיהם.
אין לתאר את ההרגשה הנפלאה שנגרמת לאבא, כשניגשים אליו ומביעים באזנו מעלה או מידה טובה, שנראתה אצל אחד מילדיו. כמו כן, כאשר אחד מילדי המשפחה מגיע הביתה, ומספר לאמו כי יהודי מכובד שיבח את אבי המשפחה, ודיבר אודותיו בהערכה רבה – הדבר יכול לגרום תמורות עצומות רוחניות בילד, באביו, באמו ובכל המשפחה כולה!
אין לדעת עד כמה יכולים בני המשפחה להתחזק בשמירת המצוות, בעקבות זאת שאי מי דיבר בשבחו של אביהם. לפעמים על ידי דיבור אחד, שנאמר באזני אחד מבני המשפחה, מתעוררים כל בני אותה משפחה לשוב בתשובה שלמה, ומצילים את כל הדורות העתידים להשתלשל ממנה.
וכאן המקום לעורר על כך, שלא רק ילדים קטנים או בחורים צעירים זקוקים לעידוד ולחיזוק, אלא אפילו אנשים מבוגרים, ואף זקנים מופלגים בני שמונים ומעלה, זקוקים לשמוע מעת לעת מילה טובה ומעודדת שתחמם את ליבם.
האמת היא, שלפעמים הזקנים זקוקים לכך אף יותר מהצעירים, ואני יכול להעיד על הדבר באופן אישי: מידי שבת בשבתו אני יושב בבית האבות שבקרייתנו הקדושה, ומשוחח עם הדיירים הקשישים. מצויים שם יהודים בודדים, שאין להם כל גואל וקרוב בעולם. נפשות עריריות וגלמודות, שאין להן כלום בעולמן זולת ד' האמות של חדרן במושב הזקנים.
כאשר יהודים צעירים מהם ניגשים אליהם ומשוחחים עמם, אפילו על דברים של מה בכך, הם שואבים חיות וחיוניות בלתי ניתנות לתיאור. בבית האבות מצויים ישישים המתאמצים מעבר לכוחותיהם הדלים, כדי לרדת לבית הכנסת ולהתפלל, כשכל כוונתם היא רק לשמוע קול צעיר ורענן.
הם מוכנים לעשות מאמצים שלא יאמנו, רק כדי לשמוע מעט מהנעשה והנשמע בעולם החיצון, ולהשתחרר קמעא מסביבתם החדגונית המורכבת מרופאים, מאחיות סיעודיות ומקשישים בעלי מוגבלויות…
כל יהודי שמקדיש מעט מזמנו עבורם, ויושב ומדבר עמם, מציל נפשות, פשוטו כמשמעו. שיחה של מספר דקות עשויה לשפר את מצב רוחם לאין ערוך, ולהרים להם את המורל למשך שבוע שלם. משפטי עידוד קצרים מפיחים רוח חדשה בעצמות יבשות, ומחיים נפשות שבורות של ישישים, היושבים כל היום ומהרהרים על עתידם הלא רחוק, בו יעזבו את העולם בלא להותיר אחריהם שם ושארית…
כ"ק האדמו"ר בעל ה"לב שמחה" מגור זצ"ל, אשר היה מיוחד במידת החסד, היה אומר כי בדורנו העני עשה הקב"ה עמנו חסד גדול עם המצאת מכשיר הטלפון, בעזרתו ניתן להיטיב עם הבריות בקלות וללא כל טרחה.
למשל, כשיהודי אינו מגיע לבית הכנסת במשך כמה ימים, ניתן להרים את שפופרת הטלפון, לחייג את המספר וכבר מדברים עמו, שואלים בשלומו ומתעניינים במצב בריאותו. ניתן גם לציין, כי זה כמה ימים לא רואים אותו בבית המדרש, ונוכחותו חסרה, והיעדרותו משפיעה על שאר המתפללים.
שיחות כגון אלו מחיות נפשות ממש, כאשר היהודי שנעדר במשך מספר ימים חושב לפתע בליבו: 'הנה יש לי עבור מה להתאמץ ולבוא לבית המדרש, יש מי שחושב עלי ושם לב אם אני מגיע או לא!', וכך מרבים אהבה ותורה בישראל.
(מתוך 'כבודם של ישראל')