מתוך: יתד נאמן
במכתב מיוחד וחריג בנוקבותו המתפרסם היום (יום ג' ויקרא) קרא רבינו מרן הגר"ד לנדו שליט"א שלא לערוך מגביות פורים מחוץ לריכוזים החרדים "ובפרט עקב מצב המלחמה השורר בארצינו הקדושה ישמרנו השם, והקטרוג הבא עלינו משנאת שונאי הדת לת"ח, ולעת כזאת שומה עלינו כפלים שלא להתבלט וחלילה לא להיות מגורמים לקטרוג ושנאת ההמונים".
הדברים הנוקבים נכתבו על רקע העובדה כי בימים אלו יוצאים בני הישיבות למגביות לטובת הישיבות והת"תים של הישיבות, כנהוג מקדמת דנא בערב פורים מידי שנה. לנקישות הללו על דלתי נדיבים יש צביון ואופי. משנכנס אדר ובפרט בעיצומו של יום הפורים, הם מלוּוים בשירה הנובעת מתוך שמחה, כשחלק מבני התשחורת הפוקדים את הבתים, כבר אינם מבדילים בין ארור המן לברוך מרדכי. נכון, למי שבא מ"בפנים", מתוך המחנה החרדי, אלו הם אורחים רצויים וביקורם מלא חן ומאיר את הימים באורה – זו תורה. הלבבות נפתחים, היד נפתחת, והפושט יד לטובת היכלי התורה ולטובת בני התורה, נותנים לו במאור פנים כפי שקרא רבינו מרן שליט"א: "אנא האירו פניכם לבני הישיבות הקדושות, וסייעו בידם בפתיחת לב למען החזקת התורה ולומדיה"
הדברים אמורים כשהמגבית נערכת בריכוזים החרדים, אבל יש בעלי מאה רבים שאינם מתגוררים בשכונות חרדיות, ובני הישיבה, על פי הרשימות שבידיהם, אינם מעונינים למנוע מהם את הזכות הגדולה להוזיל מממונם למען המטרה החשובה.
אך דא עקא, השנה איננה כשאר השנים וערב הפורים שונה משאר ערבי הפורים. ישראל נמצאת במלחמה שנכפתה בעקבות הטבח נורא של ה-7 באוקטובר. רבים מאחינו בית ישראל נתונים בצרה ובשביה, חטופים ביד אוייב אכזר – ושביה קשה מכולם. כמעט בכל יום "הותר לפרסום" על אסונות ואבדות בנפש הי"ד במהלך הלחימה. המצב הכלכלי של משפחות רבות קשה אחר שאיבדו מקור מחייתן, רבים אף נאלצו לגלות מבתיהם. מצב הרוח הקולקטיבי-ציבורי ירוד ונמצא בשפל. במצב כזה התגובות למתרחש הם בדרך כלל מהלב, מהרגש, ולא מהראש והמוח החושב. וכשהעצבים רגישים וחשופים, כל דבר פוגע, וזה עלול לחזור כבומרנג. חובה להיות חכמים, להבין את האירוע ולדעת שיש אירוע, לפענח את צופן התקופה, לקרוא את הכתובת שעל הקיר ולהבין שהכתובת היא כתובת! חלילה לנו לשנות ממנהגינו, מחובות היום וממשימות השעה במאום, אבל חובה עלינו להיות חכמים ולעשות רק את מה שצריך לעשות!
בימים שיש אנשי זדון זוממי רע שמסעירים במתכוון את גל ההסתה נגד לומדי התורה והעינים בוחנות אותם בזכוכית מגדלת, במגמה למצוא בהם חסרונות, אסור לספק להם את התירוץ להשתלח. בימים שפוליטיקאים שמצֵרים לישראל מבקשים להֵעֲשות ראש ע"י הנסיונות למעט תורה ולפגוע בבני הישיבות, בימים של מלחמה שהארץ מלאה כאב וצער וכשמסביב, לדאבון לב, רבים כל כך אינם מבינים שבן הישיבה הוא נזר הבריאה שמחזיק את השמים לבל ימוטו ותורתו מגנא ומצלא ומנצחת את המלחמות, חובה לשים לב לאורות האדומים שמהבהבים ומזהירים. בימים שאנשי זדון מחדדים צפורנים, לוטשים עין רעה ומחפשים פגמים כדי להתיז בוץ ולהכפיש את בני התורה, חייבים להזהר שבעתים ולהמנע מכל פעולה שעלולה לגרום חילול השם רח"ל.
לצאת לאסוף כסף בצמתים וברחובות, בפרט תוך כדי שירה בימים כואבים, כבר התבטאו על כך מרנן ורבנן שליט"א בימים אלו כי זו "חרפה" ו"חילול השם". אפילו לשיר בבית חרדי בשעה לא סבירה ובדציבלים גבוהים, לא צריך את עוף השמים שיוליך את הקול למעונם של השכנים החילונים, די בחלון הפתוח כדי שזה יהיה חילול השם. הליכה ברחובות תוך שירה פורימית בעיר שאיננה עיר של תורה, עלולה להסעיר את הרגשות של שונאי הדת. זר לא יבין, ולכן גם לבבו הופך כלי קיבול להסתה נגד ד' ונגד משיחיו.
זה איננו תמרור ביקורת אלא תמרור אזהרה, כי כאשר עוקבים אחרינו מרחוק בטלסקופ, ובודקים את מעשינו במיקרוסקופ, זה גם חב לאחריני. מרנא הסבא מקעלם זצוק"ל (אור הרש"ז תח-תי) מרחיב בענין זה: הגמרא בשבת אומרת "כהנים זריזים הם". מפרש ר"י "שכולם היו בני תורה וחרדים ונזכרים ולא אתו לחתויי משתחשך". על סמך דברים אלו ניתן להניח שהחינוך שניתן בבית הכהנים היה חינוך מעולה. הנחה זו מתחזקת ע"י העובדה שאכילת קדשים ותרומה צריכה דריכות וזהירות על כל צעד ושעל ולכן היה להם בהכרח משטר עצמי. משום כך החמירה התורה בדינה של בת כהן. הסיבה הראשונה היא משום שמי שקיבל חינוך נעלה יותר, תובעים ממנו יותר. על כן זו שגדלה בבית שבו כולם היו "בני תורה וחרדים ונזכרים, בדין הוא שתענש בעונש חמור יותר": בשריפה ולא בסקילה. בנוסף לכך, "את אביה היא מחללת", כפשוטו, מוציאה לעז על חינוך בית אביה", מבהיר הסבא זצוק"ל.
נחזור ונדגיש: חלילה לנו לשנות ממנהגינו, מחובות היום וממשימות השעה, במאום, אבל חובה עלינו להיות חכמים. אנחנו בשעה קשה של מבחן. מי שמקבל את החינוך הנעלה ביותר בהיכלי הישיבות, תובעים ממנו יותר. מי שכל מהות חייו היא קידוש השם והקפדה על 'ככל אשר יורוך', ומזלזל חלילה, את אביה היא מחללת. הלעז הזה על מקום הצמיחה שלנו, עלול להיות מסוכן ועלול לתת נשק בידי שונאינו שמנסים לנתב את שנאת ה"ואנשכנו" לסוגיות אקטואליות של פגיעה בבני הישיבות.
איזה שובל סמיך של עגמת נפש מותירים אחריהם אדם או קבוצה המתנהלים באופן שמחלל שם שמים, גם אם לא בכוונה, אלא רק מבלי משים, והבריות אומרים או חושבים בלבם אפילו שלא בצדק 'מה נוראים מעשיו, כמה לא מתוקנים הם'? זה גורם לפגיעה אנושה בתדמיתם של בני התורה המסולאים בפז שיוקעו חלילה בגללם אל עמוד הקלון, ללא עוול בכפם. למה יאמרו ביהודים? אמנם שנאת "מי יתן לידי ת"ח ואנשכנו כחמור" של עמי ארצות אינה צריכה סיבות, כי היא מובנית, בדיוק כמו שנאת גויים ליהודים: "שבידוע הלכה עשו שונא ליעקב". זה בילד-אין, חוק טבע, כמו גאות ושפל, זריחה ושקיעה, אבל היא מחפשת תירוץ להתפרץ כהר געש, תירוץ שאסור לנו לספק, בפרט לא בימים כאלו. זהירות מחילול השם! חלילה שלא להיות מגורמים לקיטרוג ולשנאת ההמונים".
(יתד נאמן ט' אדר ב' תשפ"ד)