וי לחסרון כיס
מעשה שהיה אצל הגאון ר' אפרים זלמן מרגליות בעל ה 'מטה אפרים' זצוק"ל, שכידוע היה עשיר גדול, ואף היה לו 'בנק' בבעלותו. פעם נפל בביתו בקבוק יקר העשוי מקריסטל – שהיה שווה לערך הון רב מאד, והנה, ר' אפרים זלמן לא שת לבו להפסד הגדול – והמשיך בלימודו וסדר יומו כאילו לא אירע מאומה.
אך לעומתו, הרבנית שראתה לנגד עיניה את ה'שבר' הגדול והנורא – הצטערה צער גדול על ההפסד המרובה שנחלו זה עתה, ועל כולנה לא היתה יכולה לסבול איך בעלה הגדול יושב בניחותא לנוכח 'חסרון כיס' כזה – כאילו לא היה הבקבוק שוה כי אם כשווה פרוטה אחת או שנים לכל היותר. ותשאלהו – לניחותא מה זו עושה.
ויען ר' אפרים זלמן ויאמר – לעת עתה לא אוכל לבאר לך מנין לי שלוות נפש כזו, אמנם בעזהי"ת לפקודת השנה אבאר את כל הענין. הרבנית ייחלה בכליון עינים לבוא היארצייט – יום השנה של הבקבוק ז"ל … מיד כששקעה החמה בליל היארצייט מיהרה אל הרב לשאלו שיבאר בטוב טעם ודעת את שלוות נפשו באותו יום השבר. שאל אותה הרב, וכי כעת עדיין כואב לך הדבר?
ותען ותאמר, אודה ולא אבוש כי כעת אין לי כל הרגש צער או כאב על אובדן הבקבוק. ומדוע – שאלה הרב? אחר שכבר עברה שנה תמימה עם כל מאורעותיה איך אזכור כדבר הזה. אמר לה הרב – אני בגרתי על אתר בשנה תמימה… כאומר לא הבטתי על הדבר בהבטה קצרה – על מה שקרה זה עתה, אלא מיד חשבתי מהו ההיזק בעוד כשנה אחת, ונוכחתי לראות כי אינו שווה לעשות מהומה גדולה כזאת והוסיף ואמר. אביך – מו״ח לקח אותי לחתן בתור עילוי – מעלתו של העילוי שתפיסתו מהירה בהרבה מתפיסתן והבנתן של אחרים, ע״כ יכולתי לתפוס מיד מה יהא בעוד שנה.
(באר הפרשה)