"משנת תשס"ב ועד סוף ימיו של מרן, היתה לי חזקה לשהות לצדו בכל שבת, בחצי הראשון של יום השבת", מספר הרב הוניגסברג, "הייתי מתפלל אתו שחרית כוותיקין, ולאחר מכן מלווה אותו הביתה ושוהה בביתו עד לאחר תפילת המנחה שאותה היה מתפלל בזמן, חצי שעה אחר חצות היום.
"במשך השעות הללו זכיתי גם ללמוד עם מרן זצ"ל ולשוחח עמו בעניינים שונים, וגם לשבת עם הסבתא, הרבנית ע"ה, ולשוחח עמה רבות.
אבל בשעות של בוקר יום השבת, הבית היה ריק
"האמת שהשעות הללו היו השעות הכי טובות בשבוע לדבר עם הרבנית, כי בכל ימות השבוע היא היתה עסוקה בקבלת קהל, הנשים הרבות שצבאו על ביתה ובאו להתברך מפיה, וכן היתה עסוקה בלשמש את בעלה הגדול, להכין לו את האוכל ולדאוג לכל מחסורו ללא ליאות. בליל שבת באו בני המשפחה לאחל שבת שלום ולשהות בצל הסבתא, ובשבת אחר הצהרים כבר שוב הגיעו הבנות והנכדות לשוחח איתה.
"אבל בשעות של בוקר יום השבת, הבית היה ריק. אף אחד לא דופק בדלת בשעות הללו, וכך זכיתי להרבה מאוד שעות של שקט ושלווה שבהן הרבנית היתה מעלה זיכרונות ומספרת לי סיפורים רבים על מרן זצ"ל, על אביה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, על חמיה הסטייפלער זצ"ל ולפעמים גם על עצמה.
"לפני שאתחיל את הסיפורים עצמם, אני רוצה להקדים הקדמה קצרה: צריכים לדעת שלאו כל אדם זוכה להיות בדרגה זו של מרן רבי חיים קנייבסקי. הוא היה יחיד בדור והסיפורים הללו לא נועדו לגרום למישהו לנסות להיות כמוהו.
"אז למה בכל זאת אני מספר אותם? כדי לתת לנו מושגים. שנדע שיש לנו לאן לשאוף. יש אימרה חסידית ידועה על מה שכתוב ב'תנא דבי אליהו' "שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב", שהכוונה ב'יגיעו' היא לא שאנחנו נהיה בדרגתו של אברהם אבינו או יצחק אבינו או יעקב אבינו. אלא מתי המעשים שלי יהיו כאלו שיש להן איזושהי נגיעה קטנה במה שהיו אבותינו הקדושים, שיהיה לנו איזשהו חיבור קטנטן אליהם, וזאת כבר דרגה מאוד גדולה. כך גם אני מספר את הסיפורים הללו כדי שאולי תהיה לנו איזו נגיעה קטנה בהנהגותיו ובדרגותיו המופלאות, והלוואי שנזכה לזה".
מה שהחזיק אותי זה מה ששמעתי מאמא שלי ע"ה
"זה מאוד קל לומר "מרן שר התורה", ולתאר את הידע העצום שהיה לו בכל רחבי הש"ס והפוסקים. אבל צריכים לדעת שזה לא בא לו בקלות. הוא השקיע עמל ויגיעה בצורה על אנושית במשך שנים רבות, עד שזכה למה שזכה.
"הרבנית סיפרה לי שכשהיא נפגשה עם רבי חיים, לפני שהתארסו, היא היתה עובדת ומרוויחה כסף. היא היתה מפרנסת את בית הוריה באותה תקופה, והיו לה השגות בענייני העולם הזה כמו כל צעירה, אבל אז בפגישה, הוא התחיל לומר לה איזה פירוש שחידש בפרשת השבוע. הוא לא יכול היה לדבר בענייני חולין, לרגע חשבה לדחות את ההצעה ולבקש שיחפשו לה בחור אחר שנמצא קצת יותר על הקרקע…
"אתה יודע מה החזיק אותי באותם רגעים?", היא אמרה לי, "מה שהחזיק אותי זה מה ששמעתי מאמא שלי ע"ה (הרבנית שיינה חיה ע"ה, בתו של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל). אמא שלי סיפרה לי שפעם היא היתה טיפוס שונה לחלוטין, לפני שהיא התחתנה עם אבא, היא היתה טיפוס תוסס, עליזה ושמחה. בחתונות של החברות שלה היא היתה פעילה ביותר! אבל ברגע שהתחתנה עם אבא, הכל השתנה. הוא הלך לבית המדרש ללמוד כל היום כבר בימי השבע ברכות, והיא אמרה לעצמי "אני מתחתנת עם ספר תורה!".
"המילים האלו הדהדו באוזניי באותו רגע", אמרה הרבנית, "אמרתי לעצמי, אני הולכת בדרכי אמי! גם אני זוכה לכך, גם אני מתחתנת עם ספר תורה. יצאתי החוצה והודעתי שהשידוך הזה מוצא חן בעיני".
(מתוך מאמר נרחב שיתפרסם אי"ה בגליון 'לקראת שבת' ויקרא)