היום אנו לומדים בגמרא (יז.) את הסוגיא העוסקת בחילוקי הדעות שהיו בין שמאי והלל ותלמידיהם, האם לגזור גזירות מסויימות מחמת החששות המוזכרים בגמרא, ומבואר שם, שבאותו יום שבו היו תלמידי בית שמאי הרוב, והיה בידם לפסוק את הדין כשיטתם, גזרו י"ח דברים.
הגמרא מתארת את מה שאירע באותו היום: "נעצו חרב בבית המדרש, אמרו, הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. וגזור שמאי והלל ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו גזור וקבלו מינייהו".
ראשית, נציין כאן דבר מופלא, עמוד זה, מסכת שבת דף י"ז עמוד א', נלמד השבוע בסדר הלימוד "העמוד היומי" שנקבע על ידי "דרשו", ביום שלישי בשבוע, שהתאריך שלו הוא ט' אדר. יום זה, הוא היום שבו נחלקו בית שמאי ובית הלל, וכפי שהוזכר הדבר בשו"ע (או"ח סי' תקפ סעיף ב) בו נכתבו רשימת הימים שבהם אירעו צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם, היום האחרון ברשימת ימים אלו, הוא יום ט' אדר, שבו נחלקו בית שמאי ובית הלל.
ידוע מרבותינו האחרונים, כי מאורע בו ללא תכנון מראש נקלע הלימוד בסוגיית הגמרא בדיוק ביום השייך לענין זה, הוא סימן ואות לכך שלימוד זה רצוי לפני ה'. גם מרן רבן של ישראל הגר"ח קניבסקי זצ"ל, שהיה לו סדר לימוד קבוע לכל הש"ס במשך כל שנה, סיפר כי בכמה וכמה תאריכים במהלך השנה היה מזדמן לו לפי סדר לימודו ללמוד ביום מסוים הלכה השייכת לאותו יום. והוא הביע קורת רוח מכך, שהדבר מראה שתוכנית לימוד זו רצויה בעיני השי"ת.
ב"ה גם אנו זוכים עתה במסגרת העמוד היומי ללמוד ביום זה את העמוד המדבר על מה שאירע באותו היום בדיוק, ולראות בכך סימן שתוכנית לימוד זו מקובלת ורצויה בשמים, וכמובן הדבר יכול לחזק אותנו להמשיך את לימוד "העמוד היומי" בקביעות כפי הסדר שנקבע בברכת גדולי ומאורי הדור שליט"א.
וכעת, נתבונן בדברי הגמרא שלמדנו, דברים הדורשים ביאור רב, ונראים לכאורה סתומים וחתומים.
תחילה יש להתבונן, מה פשר הצער הגדול כל כך במה שפסקו כדעת בית שמאי, עד כדי שדימו חז"ל יום זה שבו הכריעו כדעת בית שמאי, ליום שנעשה בו העגל רח"ל, הרי לפני ההכרעה ישבו חכמי ישראל ודנו בדבר, ואם שקלו והבינו שכך יש לנהוג, והכריעו כך על פי הרוב, הרי מחובתם לנהוג כהכרעה זו, ומה מקום יש לציין יום זה כיום שאירע בו דבר קשה לישראל, ולא עוד אלא שדימוהו חז"ל ליום שנעשה בו העגל.
וביותר יש להתפלא, על כך שיום זה נקבע מאז כיום הראוי לתענית יחידים בגלל דבר זה, מדוע רואים את המאורע כקשה ונורא כל כך, עד כדי שראוי לזוכרו לדורות עולם כיום המועד לפורענות.
היה אפשר להעלות על הדעת, שחומרות אלו שרצו להנהיג בכלל ישראל, הם חומרות קשות שאי אפשר לעמוד בהם, והם עלולות לגרום נזק בהמשך הזמן. אולם לא כך הם פני הדברים, כי אף שמבואר בגמרא שבאותו דור כשגזרו שמאי והלל לא קיבלו הציבור חומרא זו על עצמם, מ"מ לאחר מכן בדור הבא כשבאו תלמידיהם וגזרו, התקבלו הגזירות ע"י הציבור, ולא ביטלו אותם לאחר מכן. הרי ששקלו חכמי ישראל ומצאו שגזירות אלו יכולות להתקיים, ואכן גם הציבור קיבלו אותם עליהם, א"כ מדוע יום זה שבו נגזרה הגזירה הוא יום קשה כל כך.
בנוסף יש להבין מה פשר הדבר המוזכר בגמרא שאף שהושוו שמאי והלל בדעתם והחליטו כפי הכרעת הרוב לגזור את הגזירות הנזכרות בגמרא מ"מ לא קיבלו ישראל מהם, ולא הסכימו לנהוג כן. ורק לאחר מכן בדור הבא, כשבאו תלמידי שמאי והלל ורצו לקבוע גזירה זו, הסכימו הציבור לקבל את הגזירה ולנהוג כן. ויש לעיין כיצד קרה הדבר, הרי רגילים אנו לכך שהדורות יורדים הלוך וחסור, וכיצד אירע כאן שהוכשרו הדורות, שכאשר שמאי והלל עצמם גזרו לא רצו הציבור לקבל את הגזירה, אבל מ"מ קיבלו אותה כאשר נגזרה בדור הבא ע"י תלמידי שמאי והלל.
ביאור נפלא בדברי הגמרא, המיישב קושיות חמורות אלו, חידש הגאון רבי חיים ברנשטיין זצ"ל, בספרו "יקרא דחיי" על התורה (במאמר שבפתיחת הספר על סדר הנהגת הבריאה אות ה).
תחילה הוא מקדים לבאר את המחלוקות המצויות במשנה בין שמאי והלל ותלמידיהם, שבדרך כלל דעת בית שמאי היא להחמיר, כמו בגזירות אלו שבהם הלכו שמאי ותלמידיו לחומרא. ומביא מה שכתב בקומץ המנחה לרבי צדוק הכהן מלובלין (ח"א אות י) בביאור מחלוקת בית הלל ובית שמאי בכל מקום, שיסודה הוא כמבואר בזוהר (פר' פנחס דף רמה ע"א) שב"ש מקורם ושורשם הוא ממידת הגבורה והדין, ולכן לפי שיטתם יש לנהוג לחומרא בכל דבר עד לקצה האחרון האפשרי, אמנם בית הלל הם משורש מידת החסד והרחמים, ולכן בדרך כלל דעתם היא להקל.
ואיתא בספרים (כ"כ האריז"ל בשער מאמרי חז"ל מאמר הפסיעות, וע"ע שער הפסוקים יחזקאל פרק ב, וכ"כ רבי אברהם בן הגר"א בפירושו לברכות קריאת שמע בשם הגר"א, ורבי צדוק הכהן מלובלין בספר פרי צדיק בראשית עניני חנוכה אות ח) שאף שההלכה נפסקה כדעת בית הלל, מ"מ בעולם הבא תהא הלכה כבית שמאי, כי אז תהיה שולטת ההנהגה השייכת למידתם. והטעם לזה הוא, שבהנהגת העולם הזה הוצרך הקב"ה בתחילת הבריאה לשתף את מידת הרחמים למידת הדין, ולולי זה לא היה קיום לעולם, כי לא כל אדם יכול לדקדק על עצמו ולנהוג במידת הדין בכל מעשה ובכל פרט, ולכן כאן ההלכה היא כבית הלל. אבל לעתיד לבוא הלכה כב"ש, כי בעולם הבא אין יצר הרע קיים, ואין צורך לשתף את מידת הרחמים, ועל כן ודאי שם הראוי להתנהג בשלימות היותר אפשרית, ומדת הגבורה ומדת הדין הם המכריעות שם את צורת ההנהגה הנכונה, ולכן בעולם הבא תהיה ההלכה כדעת בית שמאי.
ועפי"ז מבאר הגר"ח ברנשטיין זצ"ל את דברי הגמרא בסוגייתנו, שאותו היום שבו היו תלמידי בית שמאי רבים יותר מבית הלל, והיה הלל יושב כפוף לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והוכרעה ההלכה בין החכמים כדעת שמאי הזקן ותלמידיו, היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. כי היה מקובל ביד החכמים שהנהגת העולם צריכה להיות בשיתוף מידת החסד והרחמים, ואין בידינו להחמיר כל כך על ישראל, כי אין הנהגה זו יכולה להתקיים בעולם לכל אדם בכל זמן. ואף שעצם הגזירות הפרטיות שרצו ב"ש לגזור באותו שעה לא היו קשות כל כך לקיום, וכמו שמוכח ממה שאח"כ קבלום ישראל עליהם ונהגו כן, מ"מ עצם העובדה שבמחלוקת העקרונית בין ב"ש וב"ה כיצד לנהוג, האם ע"פ מידת הדין או ע"פ מידת הרחמים, תוכרע ההלכה כשמאי, ויהיה הלל יושב כפוף לפני שמאי, ויוכרע שיש חובה על כל אדם לדקדק במעשיו ככל יכולתו, היה דבר קשה לכלל ישראל, כי היה מקובל בידי החכמים שאי אפשר שכלל ישראל יעמדו בהנהגה זו ויגיעו לידי קיום שיטה זו של דקדוק וחומרא בכל מעשה ומעשה כפי מיצוי הדין. ועל כן היה קושי גדול לקבוע שתהיה ההלכה כשיטת בית שמאי. עד כדי שנקבע יום זה לישראל לדורות כיום שאירע בו מאורע קשה שראוי ליחידים שבדור להתענות עליו.
ואכן, כך מדוקדק מלשון הגמרא, שעיקר הקושי בגזירות אלו, לא היה מה שקבעו דין בהלכה מסויימת כזו או אחרת, אלא הקושי היה בעצם העובדה שהלל הזקן ישב כפוף לפני שמאי, והתקבלה סמכותו ופסיקתו של שמאי כדעה אחרונה שאין עליה עוררין.
על פי זה, הוא מוסיף ומבאר את מה שאמרו בגמרא שכשגזרו שמאי והלל על פי הכרעת רוב מנין חכמי ישראל באותו מעמד לא קיבלו הציבור עליהם גזירה זו, ורק לאחר מכן התקבלה הגזירה ע"י תלמידיהם, ומפרש שטעם הדבר הוא, שהדור של הלל ושמאי לא רצה לקבל את גזירתם, לא מפאת הקושי הפרטי שבגזירות י"ח דבר, אלא משום שחששו שפסיקת הלכה זו תגרום שינוי יסודי בכל ההנהגה בישראל, שמעתה ייקבע להלכה שיש חובה לנהוג לחומרא ולדקדק בכל מעשה כפי מידת הדין. ואם כי בגזירות פרטיות אלו יכלו לעמוד, מ"מ חששו שתהיה בזה הכרעה כללית לדורות שההנהגה בכללותה צריכה להיות כשיטת בית שמאי, ולכן לא התקבלו גזירות אלו בשעתם כהכרעה במחלוקת שמאי והלל. וממילא, לא היה קיום להכרעה זו שהסכימו לה שמאי והלל, כי גזירה שגזרו על הציבור ולא נתקבלה בשעתה אינה חלה על הציבור. ורק לאחר מכן בדור הבא, אחרי שכבר הוקבעה ההלכה בכללות כדעת בית הלל, שהיא דרך ההנהגה הראויה בעולם הזה, שיכולים הציבור לעמוד בה, והתבטל החשש מפני חשש שינוי ההנהגה הישראלית בכללות התורה, שוב יכלו לקבל תלמידי שמאי והלל לגזור בדור הבא את י"ח הגזירות הללו בתור גזירות פרטיות, ולא כהכרעה בעיקר המחלוקת בין ב"ש וב"ה לפסוק כדעת בית שמאי בעיקר שיטתם, אלא כבר יצאה בת קול ונפסקה ההלכה בכללותה כדעת בית הלל, ולכן אז כבר לא היתה מניעה מלפסוק בפרטים מסויימים אלו כדעת בית שמאי.