רבי דב קוק הכניס את ידו לכיס והוציא ארבעים שקל, אמר: "זה מה יש לי, תשפץ בזה את בית הכנסת"…

"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (לט, מג)

משה רבנו בדק כל כלי וכלי במשכן וראה שהוא נעשה "כאשר ציוה ה' את משה". תשע-עשרה פעמים נאמר בפרשה שהכלים נעשו כפי שה' ציוה. ולבסוף נאמר: "וירא את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' את משה כן עשו – ויברך אותם משה".

מה היתה ההתפעלות הגדולה של משה רבנו שגרמה לו לברך אותם?

אומר רבי יחזקאל סרנא זצ"ל: אם היו שואלים אותנו ממה היה לו להתפעל, היינו אומרים שהוא התפעל מתרומת המשכן שנאספה תוך יום וחצי, שהוא התפעל מבצלאל, נער בן שלוש-עשרה שבנה את המשכן באומנות מיוחדת, או שהוא התפעל מהנס הגדול שהמלאכה היתה נגמרת מאליה.

אך בכל הדברים הללו לא נאמר שמשה התפעל מהם. ממה הוא מתפעל? "והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו" – הם עשו את המצוה "כאשר ציוה ה'", בלי שום התחכמות ובלי שום שינוי. על דבר זה מגיעה להם הברכה!

*

בתל אביב נפטר רב שכונה באחת משכונות העיר. גבאי בית הכנסת בשכונה הגיע לנחם את בנו של המנוח.

הגבאי הוא חסיד של רבי דב קוק שליט"א מטבריה. כידוע, רבים פוקדים את ביתו של הרב קוק לעצה ולברכה, והדבר מתיש את כוחותיו. לכן הציע הגבאי לרבי דב קוק שבכל פעם שירגיש צורך, הוא מוזמן לבוא לבית הכנסת שלו בתל אביב. הדבר יישמר בסוד, כדי שהרב יוכל לשהות במקום וללמוד באין מפריע. יש שם מקווה וחדר צדדי למנוחה. לאחר שהרב ינוח ויאסוף כוחות, ישוב לטבריה בכוחות רעננים.

הרב קוק הודה לו על הצעתו. אמר הגבאי: בית הכנסת הוא ישן מאד וזקוק לשיפוץ. רבי דב קוק הכניס את ידו לכיס והוציא ארבעים שקל, אמר: "זה מה יש לי, תשפץ בזה את בית הכנסת"…

כיצד משפצים בית כנסת בארבעים שקל? הרי זה לא מספיק אפילו להוצאות הדפוס עבור מודעות פרסום לתרומות לשיפוץ…

אבל היתה לו אמונת חכמים. אם הרב נתן לו ארבעים שקל לשיפוץ, לא שואלים שאלות. הוא ניגש לחנות לחומרי בניין וביקש לקנות צבע ומברשת בְּעַלוּת של עד ארבעים שקל. המוכר הביאו לו פחית טבע קטנה ומברשת זולה.

מה הוא יכול לצבוע בכמות קטנה של צבע? לגדר מחוץ לבית הכנסת היה ראש ברזל. הלך הגבאי והחל לצבוע את ראש הברזל. תוך כדי צביעה עצר לידו רכב, הנהג פנה אליו ושאל אותו: "מה אתה עושה?" אמר לו: "אני צובע את הגדר, בית הכנסת זקוק לשיפוץ"…

אומר האיש: "אבי זכרונו לברכה התפלל עשרות שנים בבית הכנסת הזה, ויש לי זכרונות נעימים ממנו"…

הוא החנה את הרכב ונכנס לבית הכנסת. אמר: "הרבה זמן לא הייתי כאן, המבנה התיישן מאד"…

"אמרתי לך!" אמר הגבאי, "המבנה זקוק לשיפוץ רציני"…

אמר: "אני קבלן, אני לוקח על עצמי את שיפוץ בית הכנסת"…

היהודי ההוא שיפץ וחידש את בית הכנסת לעילוי נשמת אביו. עלות השיפוץ: שמונה מאות אלף שקל!

אמר הגבאי: "אם הייתי מזלזל בארבעים השקלים שקיבלתי מהרב ולא הייתי מתחיל בשיפוץ, הכל היה תקוע, שום דבר לא היה מתקדם. אך היתה לי אמונת חכמים והתחלתי לשפץ בפחית הצבע ובמברשת שעלו לי ארבעים שקל. בזכות זו זימנו מן השמים את הקבלן שיראה אותי במלאכה וייקח על עצמו את כל הפרויקט".

הקב"ה ציווה על מלאכת הקמת המשכן. איך יעשו? מניין ישיגו את כל החומרים? לא שואלים שאלות. אם הקב"ה מצווה אתכם – תעשו מה שאתם מצֻווים, בלי שאלות ובלי התחכמויות.

כשראה משה שהם עשו ככל אשר ציוה אותם ה' ובנו את המשכן כפי שנצטוו – הוא התפעל מכך ובירך אותם.

*

סיפר לי רבי אלחנן בן דוד שליט"א:

יום אחד התקלקל דוד השמש הישן בדירתו וקנו דוד שמש חדש. באו שני טכנאים להתקין את דוד השמש החדש. בבניין שגרו בו היתה ארובה לגג, כדי להחדיר דרכה את האור ולהאיר את חדר המדרגות באור יום. הוא הזהיר את הטכנאים שלא יעמדו על הזכוכית של הארובה, כי היא עלולה להישבר ולקרוס, זו סכנת נפשות!

אך הטכנאים זלזלו בדבריו. הם רגילים לעבוד על גגות בתים בתנאים קשים ומסוכנים. הם עומדים בקצה הגג ומושכים בחבלים את הדודים הכבדים, ומה זה בשבילם זכוכית של ארובה…

אשתו לא היתה רגועה. היא ניגשה לשכנים ואמרה להם: 'אני מציעה לכם שלא תעמדו בפיר של המדרגות בחצי שעה הקרובה, כי מעל תקרת הארובה עומדים המתקינים של דוד השמש החדש'…

נכנסו הביתה, ואשר יגורו בא. לפתע שמעו קולות של זכוכית מתנפצת וחבטה אדירה. מיהרו לצאת לחדר המדרגות, ומה רואות עיניהם? הזכוכית נשברה ואחד הטכנאים נפל מהקומה הרביעית עד לקומה השניה. חששו מאוד, לא היו בטוחים שהוא בהכרה. אך הוא הרגיע אותנו: 'ברוך ה' לא קרה לי כלום, מלבד כמה מכות יבשות'.

הכניסו אותו לביתם למנוחה. פתאום הוא ניתר ממקומו ואמר: 'צדקה תציל ממוות!'. שאלו: 'מה קרה?'

וכך הוא סיפר: לאחרונה התחלתי להתחזק. אני מתפלל וקובע עיתים לתורה. מדי יום, בסיום יום העבודה, אני מפריש מעשר לצדקה מהרווח היומי שלי. היום בבוקר היה לבתי טיול מטעם בית הספר. ביקשו מההורים מאה שקל עבור הטיול. הבאתי את בתי לבית הספר, ולפתע שמעתי את אחת המורות אומרת למנהלת שיש כמה תלמידות שלא יצטרפו לטיול כי להוריהן אין כסף לשלם עבור הטיול. התפרצתי לשיחה ושאלתי: 'בכמה תלמידות מדובר?', אמרו לי: חמש. הוצאתי חמש מאות שקל ונתתי אותם למורָה עבור אותן תלמידות שלהוריהן אין לשלם עבורן. זו הפעם הראשונה שנתתי כסף לצדקה מראש, בתחילת היום, עוד לפני שהרווחתי שקל… כעת עלה במחשבתי כי הקב"ה זימן לי את הצדקה הזאת כדי להקדים תרופה למכה, כי באותו יום נגזר עלי ליפול נפילה רצינית בגובה של שתי קומות, ובזכות הצדקה שנתתי מראש ניצלתי מסכנה".

אדם עושה את המוטל עליו, בלי חשבונות ובלי לשאול שאלות, ומן השמים עוטפים אותו ברחמים גדולים.

(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך)