"וד' נתן חכמה לשלמה" (מלכים א – מתוך ההפטרה)
סיפר מרן רב אהרן-לייב: "דיברתי עם ה'חזון איש' בעניין שידוך, ואמר לי על הבחור המדובר: 'למדן הוא כבר לא יהיה'. לא ידעתי כיצד ראה זאת, אבל בהזדמנות אחרת אמר לי ה'חזון איש', שכשיש לאדם מידות עקומות ורעות, הדבר גורם בסוף שגם הראש והשכל יתעקם. ואולי, זו הסיבה שאמר לי על הבחור הנ"ל, שהוא כבר לא יהיה למדן. ובאמת אמרו, כי על פי 'מידות' של בני אדם היה החזו"א מחווה דעה – מה יצא מהם בתורה".
המשיך מרן: "לפעמים הרצון העז להתבלט, הוא שגורם לו בסופו של דבר שאינו מבין את הלימוד, או לפעמים ההתעקשות שלא להודות לשני ולא לרצות להקשיב לחברותא, היא הגורמת לעקמימות בלימוד. רוב העקומים בלימוד, שורש הדבר נובע ממידות רעות (וזה מתרחש כבר מגיל ילד קטן ממש).
"כי בדרך כלל, כאשר אדם לא מעונין להודות על האמת, הוא מחפש עצות איך לעמוד על דעתו, ואז הוא נופל בטעות גדולה יותר. אך מה נעשה שקשה מאד לומר 'טעיתי'…".
"רבי הירש זצ"ל, רבה של העיר סלנט, הכיר אברך עם פוטנציאל גדול, אך עם שכל עקום בלימוד הגמרא.
מה עשה רבי הירש?
סידר לו ללמוד בחברותא עם רבי ישראל מסלנט, בעת שהיה נער בן י"ב. רבי הירש היה משוכנע שזו התקוה היחידה של האברך. והסביר, כי הלימוד של האברך בחברותא עם מבוגרים בני גילו, לא מועיל לו ליישר את השכל, כי מידת ההתנצחות פועמת בו בעוצמה, ותמיד לא יסכים איתם ולא יאזין להסבר שלהם, יתעקש שלא לשמוע וכך יישאר בעקמומיותו. אבל כלפי ילד טוב ונעים בן 12 אין לו את הנסיון הזה. והילד עם הסברא הישרה, יוכל לאט לכוון אותו להיגיון בריא ושכל ישר.
"וכך היה שאכן הועיל לו" – דברי רב אהרן-לייב
*
אם לא תקנאו תוכלו להצליח ולהשיג
שני 'מחנכים' חלפו ב'קבלת קהל', והתאוננו כי סובלים מלמידים שמקנאים איש ברעהו. הם האמינו כי יקבלו תשובה קצרה וחותכת וימשיכו לדרכם, שהרב יגלה להם תרופת פלא.
אך הם קיבלו תשובה ארוכה וקולחת, שהפסיקה מעט את שטף 'קבלת הקהל'.
וכה אמר להם:
"אמש היה כאן צעיר שסיפר כי הוא סובל מכך. מקנאה. אמרתי לו: 'לא רק אתה סובל מכך, אלא כולם'…
"דעו, כי ה'קנאה' בהצלחת אחרים, היא אחת הסיבות העיקריות למניעת עליה בתורה, עד שאפשר לומר שרוב המשברים הפוקדים תלמידים בכל הגילאים, הם בגלל שהם רואים את חבריהם מצליחים. "השבר לא פוקד את התלמיד בגלל שאינו יודע טוב את החומר, או משום שלא מצליח כפי שציפו ממנו, לא, אלא מחמת הסבל שיש לו מכך שהחבר שלצידו כן יודע ומצליח. זה שובר את רוחו וחוסם את דרכו להתעלות. ואילו לא היה חברו מצליח, היה נשאר רגוע, כי כאשר שנינו לא מצליחים, הצרה לא נוראה כל כך…
"השנה היו אצלי בשיעור ב'ישיבה קטנה' בחורים בעלי כישרונות. ואם אתה חושב שלדור תהיה תועלת מהם – מסתמא לא. מפני שכאשר הם ממשיכים ובאים לישיבה גדולה, שם יש מלחמה ותחרות וכל אחד מטפס גבוה יותר, עד שהוא רואה שהנה חברו גובר עליו, ואז הוא נשבר, והדור מפסיד אותו. ומדוע נשבר? כי קשה לראות בהצלחת חברו!"
המשיך רב אהרן-לייב: "מעשים שבכל יום, שמדברים עם תלמידים דברי עידוד, ומונים בפניהם את מעלותיהם והישגיהם, והדבר מועיל לזמן קצר בלבד, והסיבה, כי הם מסתכלים לצדדים 'כל זה איננו שווה לי', ומסתכלים שוב ושוב על הצלחת האחרים. כך בבחורים צעירים, כך בחורים מבוגרים יותר והוא הדין לאברכים, כאשר רואה את חברו עולה והוא נשאר כאילו מאחור – שאינו עולה כמותו, הדבר מפריע לו מאד. יש שנשברים לגמרי ויש שעדין מחזיקים מעמד, אבל בכל זאת הדבר מפריע להם.
"'קנאת סופרים תרבה חכמה' (בבא בתרא כ"א ע"א) אך לא 'קנאת תלמידים' זה בזה, שבדרך כלל אינה מרבה חכמה אלא ממעטת אותה.
"וברגע שמידת הקנאה בוערת, האדם לא פועל על פי מחשבה והגיון. נשאל את ראובן 'מה אכפת לך ששמעון מצליח ויודע?', הוא לא יוכל לתת שום הגיון וטעם. (אילו היית שואל את קין מה היגיון – מה יתן לך ומה יוסיף לך אם תהרוג את הבל, וכי על ידי כך תתקבל מנחתך? – וכי היה לו מה להשיב?!)".
*
אז מה לעשות עם הבעיה הזו של 'קנאה'?
תשובה: "כמעט ואין עצה, כי 'קנאה' זה ענין שאי אפשר ללחום נגדו בכוח, אך קצת עצה יש, להרגיל את עצמו לעולם לא להסתכל על חברו רק על עצמו.
"כאשר אתם רואים תלמיד שמתפתל בתחום הזה, ועוד מראש לפני שמתפתל ומסתבך, לא די בלעודד אותו ולמנות בפניו את מעלותיו והישגיו, אלא גם להסביר לו, כי כל אחד נברא לשמש את קונו לפי הכוחות שלו דווקא. וכמו שהוא מבין שלא ייקח ללב, ולא יצטער על כך שאינו גדול כמשה רבינו ע"ה או כמו הגר"א מוילנא, כך עליו לדעת שהאושר, השמחה והתקווה שלו – להיות מה שהוא, ורק כפי מה שהוא, כי כל אחד נולד עם הכישרונות שלו ועם האפשרויות המיוחדות רק לו. וכאשר יתרגל לא להסתכל על חברו ויביט על עצמו – לצמוח כפי כוחותיו, יוכל להגיע באמת להישגים המיועדים לו! ויהיה מאושר ויצליח. זה הרי מאד נכון, ועידוד אמיתי!
"בודאי שלא קל לצעיר לקבל את זה, כי אפילו אנשים גדולים – קשה להם לקבל את הרעיון, וכל שכן צעירים, אך בכל זאת אם יצליחו אפילו קצת להחדיר את הרגש והמחשבה הזו – לא להסתכל על השני, זה יציל את האדם וייתן לו את האושר הגדול שלו".
עוד אמר לר"מ בישיבה ששאל: "מה אומרים לבחורים שנראה להם כי לחבר שלהם הולך טוב, ולהם לא הולך?"
"אפשר לומר לו כי יש גרועים ממנו. ואם הכאב שלו מכך שלא מבין את השיעור ואחרים כן מבינים, אפשר לומר לו: נכון שאתה לא מבין את השיעור, אבל לשני יש חסרון אחר שלמרות שמבין את השיעור אבל לוקה בקושי אחר שלך אין… כך לעודד אותם, וזה עידוד עם אמת, אין זה עידוד סרק.
"עיקר עבודת האדם בסוגיה של 'בין אדם לחברו' צריכה להיות בחלק של עין טובה – גם אם הזולת עדיף ממני ולכאורה מאושר ממני".
'קנאה' – תחילה
ישבו בחדרו של רב אהרן-לייב יועצי נישואין וחינוך, ובין הדברים הציג בפניהם את דעתו, כי רוב הבעיות הנפשיות מתחילות ב'מידות' כמו קנאה כבוד וכדומה. ישב בצידי החדר פרופסור פסיכיאטר מפורסם שביקש להצטרף, וחייך לעצמו בביטול "סבורני שלא כך".
לאחר כמה ימים שלח לכל המשתתפים, כי התיישב בדעתו ובדק במתינות את כל המקרים שמטפל בהם כעת, ומצא שברוב המקרים, אם לא היה מתחיל באיזה דבר קנאה בחברו בתחילה, המצב לא היה מתפתח כך, והחולה לא היה מגיע למצב הנפשי בו הוא נמצא כעת…
*
מחסומים בדרך לעליה ולהצלחה
סיפר רב אהרן-לייב: "הגיע אלי יהודי שיש לו ילדים תאומים השווים בכישרונותיהם, אך למעשה בלימודים (בציונים), האחד חלש מהשני, ואינו מצליח לפענח את שורש הבעיה.
"יעצתי לו, שיקח להם 'מורה פרטי' שילמד עם שניהם יחד, ועם כל אחד בנפרד. הוא עשה כך, ונוכח לראות, כי כאשר המורה למד עם שניהם, הציון הסופי היה כנ"ל – שהאחד יותר חלש, ואילו כאשר למד עם כל אחד בנפרד, הם הגיעו להישגים שווים. הקושי שלו נבע מכך שהיה קשה לו לראות את השני מצליח. וכאשר הוא למד עם מורה פרטי לבד, ולא נוכח בהצלחת השני, הצליח להתקדם גם הוא בלימוד".
(מתוך הספר 'חכימא דיהודאי')
