מאת: הרב אליהו שור
היה זה כשרבינו סעדיה גאון הגיע לסוריה, ונוכח לראות שאין בה אפילו ישיבה אחת לרפואה. המוני יהודים התגוררו באותם ימים בסוריה רבתי. אך ישיבה לחינוך הבחורים לא היתה בנמצא, אכן היו מקצת הבחורים שנפשם חשקה בתורה, והמה היו קובעים את עיקר יומם בבית המדרש, תוך שהם עמלים על התורה ועל העבודה בדביקות איתנה. אך היו גם כאלו, שכתוצאה מהמצב, שוטטו ברחובות במקרה הגרוע, או העסיקו עצמם בעבודות מזדמנות במקרה הפחות גרוע. אך הצד השוה שבהם שאת ימיהם לא מילאו בתורה ויראת שמים, כדבעי למהוי.
רבינו סעדיה גאון ראה את המצב, כאב את הכאב. ונחלץ להקים ישיבה. אך כידוע 'אם אין קמח אין תורה', כשהכסף הינו הדלק לפעולות רוחניות, ואין בדל של אפשרות להקים ישיבה ללא אמצעים כספיים מינימליים.
על כן כינס רבינו מהרה את כל בעלי הבתים של הקהילה ואת בעלי היכולת שבהם, ודרש בפניהם מאוצרותיו הגנוזים בדבר הזכות והחובה להירתם ולהצטרף למקימי הישיבה בכל האמצעים שרק ניתן. ובפרט בחלק הפיננסי, אותו צריך לבסס בחוזקה, כדי להקים את הישיבה ברמה.
בעלי הבתים והעשירים התרשמו עמוקות, כשדברי רבי סעדיה היוצאים מן הלב, חודרים עמוק אל תוך הלב. והעשירים נרתמו לסייע בכל מאודם בפיזור ממון ומצלצלין, כדי להקים את הישיבה ולבססה על הצד הטוב ביותר.
פשוט, איך לא חשבתי על כך קודם?
אחד מעשירי העיירה התחמם אף הוא ביותר מדבריו של רבינו, והחליט להירתם למען בנית הישיבה בכל הכוח, כשהתלהבותו מרקיעה שחקים, עד שהחליט שברצונו לנדב את הדבר היקר והמקודש ביותר בהיכל הישיבה.
'מה הכי מקודש בהיכל הישיבה?' ישב הגביר וחשב.
'שמא את שער הכניסה לבית המדרש?'
'לא', חשב במחשבה שניה, 'מה מקודש בה? הרי ממילא יכנסו המוני תלמידים לבית המדרש'. 'ואולי את ספסלי התלמידים אתרום', 'לא', החליט שוב. 'גם אותם יימצא מי שינדב, מה גם שאינם עולים הון רב'. ואילו הוא רצונו לתרום את היקר! והמקודש! בהיכל ד'.
כמין ברק היכה הרעיון במוחו! 'פשוט, איך לא חשבתי על כך קודם? אבנה את ארון הקודש, מקום בו מצויים ספרי התורה – היקרים ביותר! ואקבענו בהיכל הישיבה. וכך כספי ילך לדבר המקודש ביותר!'
מוחו החל לפעול במהירות. כשהוא משתעשע ברעיונותיו האיך לעצב את ארון הקודש, מאיזה סוג עץ ואילו דוגמאות וחיטובים ייחרטו בו.
וכך, נרגש כולו ניגש אל גבאי הישיבה, אותו מינה לרבי סעדיה לתפקיד, כשהוא מציע לתרום את ארון הקודש כולו בפאר, הדר ושכלול שאין כדוגמתו.
"אכן", נענה הגבאי, "נרגש אני ביותר מעצם רצונך הטוב , אך אצטרך לבדוק קודם בפנקסיי אם לא הקדימוך אחר, לבל יתנגשו רצונות התורמים אלו באלו. גש אליי מחר אחרי התפילה, ואראה אם זכות תרומת ארון הקודש עדיין פנויה לך".
כל הלילה לא נרדם העשיר. בחזיונו כבר ראה את ארון הקודש מוקם בהיכל הישיבה מכספו ברוב פאר והדר. למחרת אחר התפילה ניגש אל הגבאי, אך זה נאלץ לאכזבו: "בדקתי אמש בפנקסיי, וגיליתי שחברך הקדימך, ר' זבולון הגביר הוא מנדב את ארון הקודש, והזכות שמורה לו!"
היכן הוא ארון הקודש של התורה שבע"פ?
מאוכזב כולו ניגש אל רבינו סעדיה גאון. מי שדחף ועודד את פתיחת הישיבה, כאשר הוא מתאר לו האיך שדבריו היוצאים מן הלב גרמו לו להחלטה לתרום את היקר והמקודש בהיכל הישיבה הלא הוא ארון הקודש. אך למעשה נכזבה תוחלתו באשר חברו כבר הבטיח לעצמו זכות זו. "ואני שכל כך רציתי לתרום את ארון הקודש, מפואר ומשוכלל, לא אוכל לעשות זאת". לא היה יכול לעצור ברוחו באוזני רבי סעדיה.
רבינו סעדיה הרגיעו. כאשר הוא מציע לו פתרון חילופי אשר למעשה היא אפילו עדיפה מלתרום ארון קודש.
"הן יודע אתה ידידי", פנה אל הגביר. "שהתורה אשר מסר לנו בוראינו אוהבינו, שני חלקים לה. חלק אחד הוא התורה שבכתב. וחלק שני, קשור הדק היטב לחלק הראשון, הוא התורה שבעל פה. שניהם תורה מסיני. מפי הבורא קיבלנוה. ושניהם אמת ויציב לנצח נצחים.
חלק התורה שבכתב כתוב במפורש שחור על גבי לבן בספרי התורה, בהם אנו קוראים בשבתות וחגים. וחלקה של תורה שבע"פ נגרס ונלמד ע"י תלמידי הישיבה מתוך ספרי המשנה, התלמוד ומפרשיה. כאשר למעשה, רוב התורה הנלמדת ע"י בני הישיבה המסולאים מפז נלמד בחלק התורה שבע"פ.
וכשם שהתורה שבכתב, הלא הם ספרי התורה, מקום מיוחד להם בארון הקודש הבנוי בקדמת ההיכל. כך צריך להיות גם עם חלק התורה שבע"פ, שיהיה לו 'ארון קודש' משלו, ארון קודש לתורה שבע"פ!
ולכן על אף שאת ארון הקודש לתורה שבכתב אינך יכול לתרום, באשר חבריך הקדימך. את ארון הקודש לתורה שבע"פ, אתה עדיין יכול לזכות לתרום. כאשר ברור לי במאת האחוזים שאין עדיין מי שתפס זכות זו. ולכן היא שמורה ומחכה לך, ורק לך!"
הגביר לא הבין: "רבי, אינני מכיר בית מדרש שבו שני ארונות קודש, הרי רק ארון קודש אחד יש, בו שוכנים ספרי התורה, כשספרי התורה שבע"פ – לארון הספרים הם מוכנסים אחר כבוד. לא לארון הקודש. וכי התכוון הרבי שאתרום ארון ספרים פשוט לבית המדרש?"
"לא. לארון קודש מפואר ומשוכלל כוונתי!" השיבו רבינו סעדיה.
"א"כ, ילמדנו רבינו למה כוונתו, וכי אכן יש ארון קודש לתורה שבע"פ? כמעט פקעה סבלנותו של הגביר.
"אכן. יש ויש". השיבו רבינו. "ארון הקודש לתורה שבע"פ הם הבחורים היקרים, בני התורה והעליה, שיושבים וגורסים ביני עמודי דגרסי כל היום כולו, והם מוגיעים במוחם את הספרות של התורה שבע"פ. מסכתות שלמות, משא ומתן מסובכים וקטעי מפרשים ארוכים!
הם, ורק הם, משמשים כארון הקודש לתורה שבע"פ. ארון קודש בנוי, מפואר ומשוכלל מאין כמוהו!
ארון קודש חי!
בני אדם המתהלכים בינות לאנשים רגילים, אך הם אינם רגילים כלל, כל מהותם וישותם אחת היא: ארון קודש!
קודש קודשים הם!
הן בתוך תוכם שוכנים כבוד כל חלקי התורה שבעל פה!
לכן, עצתי אמונה. אם ברצונך לתרום להיקר והמקודש ביותר בהיכל הישיבה, תרום להחזקת לומדי התורה, שיוכלו להתמיד בתורה באין מפריע. ויהיה זה הארון קודש המפואר ביותר בכל הגלובוס כולו!"