עמוד היומי עם גישמאק: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים
יהודי העומד לאכול פת, נוטל את ידיו ומברך, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים". גמרתנו מתארת חלק מהשתלשלותה של תקנה זו. שלמה המלך תיקן שהכהנים יטבלו [טבילה דווקא ובמקווה, עיי' מהרש"א] את ידיהם לפני שהם נוגעים ב'קדשים', ולשם כך הוא קבע כי על כל יד שורה טומאה, ואם הכהן יימנע מטבילת ידיו, הוא יטמא את ה'קדשים' בנגיעתו. תקנה זו נועדה להגביר את הזהירות בטהרת ה'קדשים'.
הלל ושמאי ניסו להוסיף לתקנה זו, נטילת ידיים לפני נגיעה בתרומה, אך תקנתם לא התקבלה. לאחר מכן תלמידיהם הצליחו לתקן זאת בכלל התקנות שהתקבלו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, כנלמד בסוגייתנו, ש"סתם ידיים פוסלות את התרומה". רבותיו של רש"י וכן הרמב"ם פירשו, כי תיקנו נטילת ידיים משום "טומאה". רש"י מתקשה בכך, כי אם הלה כבר נטמא, מה תועיל לו נטילה. ברם, האחרונים מבארים, כי תקנה זו מבוססת על תקנה נוספת שאינה מפורשת בגמרא – עוד טרם תקופתו של שלמה המלך תוקן, כי אדם הנוגע בידיו בדבר טמא שאינו מעביר טומאה, ידיו טמאות הן (עיי' "משנה אחרונה" ידיים פ"ג משנה א'). לפיכך, חכמים תיקנו, שהמבקש ליגע בתרומה יטול את ידיו, שמא נגע בדבר טמא המטמא את הידיים מכח אותה תקנה קדומה. ואילו רש"י (שם ד"ה "נט"י") מבאר, כי חכמים ביקשו להרגיל את הכהנים לבל יגעו בתרומה כשידיהם מלוכלכות ועל ידי כך יפסלוה לאכילה ויעברו על איסור, שהרי המפסיד את התרומה עובר על איסור, לשם כך הם תיקנו נטילת ידיים.
לאחר מכן, חכמים הוסיפו, כי על כל אחד, כהן כישראל, ליטול את ידיו לפני אכילת פת, "משום סרך תרומה" (חולין קו/א), ובמעמד זה הם תקנו שכל ישראל יטלו את ידיהם לפני אכילת פת ("מגן אברהם" או"ח סי' קנ"ח). אמנם, בימינו הכל טמאים והכהנים אינם אוכלים תרומה, אך לא בטלה התקנה, כדי שכאשר ייבנה בית המקדש במהרה בימינו, הכל יהיו רגילים מקדמת דנא לאכול בטהרה ("משנה ברורה" סי' קנ"ח ס"ק א'). לדעת רש"י טעם זה, זהירות בתרומה, הוא הסיבה היחידה לתקנת חכמים (עיי' רשב"א שם) הנוספת.
אולם, בעלי התוספות (שם, ד"ה "מצווה") והסמ"ג מפרשים את דברי הגמרא, כי חכמים תקנו זאת גם מטעמי קדושה ונקיות, שהשולחן דומה למזבח, והם הסמיכו את תקנתם לפסוק (ויקרא יא/מד) "והתקדשתם והייתם קדשים" (עיי' "קרן אורה" סוטה ד/ב).
לאור שיטתם של בעלי התוספות יש להבין, מה צורך ראו חכמים להוסיף תקנה, לאחר שתקנת "סרך תרומה" שרירה וקיימת. ובכן, הצורך בתקנה הנוספת יובהר היטב על ידי הנידון הבא. מה דינו של אדם אשר בעיצומה של הסעודה נגע במקומות המטונפים, האם עליו לשוב וליטול את ידיו אם חפץ הוא להמשיך לאכול. לכאורה, מאחר שבתחילת הסעודה הוא כבר נטל את ידיו, אין צורך שיטלם שנית. אולם, כל זאת משום תקנת התרומה, אשר מחמתה חכמים תקנו שלפני הסעודה אדם יטול את ידיו כדי להזהיר על התרומה. אך לאחר שחכמים שבו ותקנו נטילת ידיים גם משום קדושה ונקיות, הרי שאדם זה זקוק לנטילה מפני שאכילתו מכאן והלאה לא תהא נאותה [דעת בעלי התוספות כרבותיו של רש"י, שבתרומה התקנה היא משום טומאה, ורש"י לשיטתו, אין צורך בתקנה נוספת, שהרי כל גזירת טומאת ידיים היא משום נקיות].
להלכה פוסק ה"שולחן ערוך" (או"ח סי' קס"ד סעי' ב'), כי עליו לשוב וליטול את ידיו עם ברכה [ועיי"ש "משנה ברורה" ס"ק י"ג שיש חילוק במה ניטנפו הידיים, ועיי' "חזון איש" או"ח סי' כ"ה ס"ק ט' ד"ה "נטל"]
(מאורות הדף היומי)