רפואה למי שנתקלקל כח שכלו / הרה"ג ר' יחיאל פליסקין שליט"א
מי שנקלע לבית מדרש שמכבידים בו על המח יותר מדי, ומרגיש שנתקלקל כח שכלו, צריך רפואה לשכל, ובאופן כללי הרפואה היא ללמוד באופן המתאים לרמה שלו.
וכפי שסיפר לי אברך בן עליה אחד, שכל הימים שלמד בישיבות לא הבין באמת מה שלמד, מרוב אריכות הסוגיות, וכשהגיע לישיבת מיר שלומדים קצת יותר מהר, וגם עומדים על כל סברא בזמן בינוני ולא באריכות מופלגת, אז סוף סוף התחיל להבין מה שלומד, וקיבל טעם בלימוד.
עוד שמעתי משני אברכים מופלגים – כל אחד בפני עצמו – שלמדו בישיבות חשובות, כי יצאו מן הישיבה כשהם מבולבלים לגמרי מדרכי הלימוד הבלתי ישרים שנשתרבבו, והיו צריכים לשבת לבד באיזה בית מדרש [אחד ישב עם חברותא כשנה, ואחד ישב לבד כשנתיים], וללמוד מתחילה בנחת ובישוב הדעת, ובלי הרבה מפרשים, עד שהרגישו שחזר אליהם השכל הטבעי והבריא שעמו יכולים להבין באמת את הסוגיא, וגם חזר אליהם חוש הביקורת לדחות סברות לא נכונות, ואז קיבלו טעם בלימוד, וכיום הם אברכים למדנים ומחדשים.
ומאברך נוסף שמעתי, שהוא מסוגל ליהנות רק מלימוד סוגיות חדשות שלא למד מעולם בישיבות, משום שהסוגיות שלמד בישיבה כבר 'נהרסו לו'…
וגם חשוב מאד לחנך את התלמידים – תוך כדי הלימוד וגם בשיחות על הנושא – כי סברות לא "אומרים", אלא קודם כל "מבינים". וכפי שכתב הג"ר יצחק הקר שליט"א, ראש ישיבת גרודנא (במכתב בראש ספר בעצתך תנחני ח"ב): ובאשר לצורת הלימוד הרצויה, אין ספק ויפה כתבת… שדרך ההבנה מתקיימת אך ורק כשהענין מתיישב על ליבו, ואם לא הרי זה בבחינת נטיעה שלא נקלטה. וראינו זאת אפילו אצל רבנו הגר"ש [רוזובסקי], שאפילו בדברים שאמר מסברתו עדיין היה מתייגע ליישב הדברים בלבו, והיה מתבטא, "אני עדיין לא שומע זאת". וספרו חבריו שמשפט זה היה שגור בפיו.
הרי מבואר דטוב שלא יצא כל כח שכלו מהכח אל הפועל בגיל צעיר, ואז יישאר לו החשק הטבעי והסקרנות בלימוד, ובגיל מבוגר ילמד ביתר טעם.
שלילת דרכים אחרות בלימוד
כאשר מכניסים את הלומדות הגבוהה מגיל צעיר במינון גבוה, עלולה להתלוות לכך תפיסה מוטעית, שזהו אופן הלימוד היחיד, עד שיש מקומות בהם נחשב לחרפה להגיד על אחד שהוא נוטה לפשט או לבקיאות, למשל. ודבר זה גורם לרפיון נורא, כשאין ללומדים אפשרות ללמוד לפי טבעם. איברא ראוי לציין, שדווקא הגרי"ז זצ"ל, הקרוב ביותר לנביעת המעיין הטהור של הגר"ח זצ"ל, טרח להזהיר מפני שיבוש זה, וכפי שכתב הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל: אומנם הוזהרתי מפי רבנו הרב מבריסק זצ"ל, שאין דרך זו [דרך הלימוד של בריסק] מתאימה לכל אדם ולכל כשרון, ויש מי שכשרונו מתאים יותר לבקיאות, ויש לחריפות, ויש לסברות. וכל אחד צריך להכיר את עצמו ולהתאים את דרכו לפי כך.
ומי שכשרונו לא נוצר לדרך בריסק, את דרך בריסק לא ירכוש, ואת כשרונותיו שלו יאבד (מובא בקובץ ישורון י"ח עמ' תקפ"ו).
עוד מעשים והארות בענין
פלוני נכנס לרבינו בעל ה'קהילות יעקב' זצ"ל, עם בנו הלומד בישיבה קטנה ושטח בפניו את בעייתו שבנו לא תופס את המפרשים הנאמרים בשיעור והוא נשבר מזה ומבקש חיזוק על זה. הגיב רבינו: "מה מבלבלים להם את הראש עם מפרשים, העיקר הוא לדעת גמ' רש"י ותוס'! את המפרשים צריך לשמוע בכדי לישר את השכל שאם לא שומעים אותם לומדים עקום, אבל לא צריך לדעת את המפרשים. בשעת מעשה נדמה לך שאחרים יודעים את המפרשים ואתה לא, לאחר יום או יומים מתברר שגם הם לא יודעים… אם תלמד גמרא רש"י ותוס', אפשר עי"ז להיות גדול בתורה!" (ספר שלום ירושלים להג"ר שלום אליעזר הרבסט שליט"א עמ' כח בשם ספר הליכות והלכות ממרן הקה"י).
סיפר הגאון רבי יוסף חיים קופשיץ שליט"א, מראשי ישיבת פורת יוסף בירושלים, על רבו הג"ר יהודה קרביץ זצ"ל: פעם אחת אמר לנו הר"מ קושיא של ה'קצות', ואמר: "זה מה שאתם צריכים לדעת פה, שיש כאן את הקושיא הזו של ה'קצות', את התירוץ שלו אתם לא צריכים לדעת כאן!" (קונטרס 'מזקנים אתבונן').
לדעתי זהו מעשה מאלף מאד, המלמדנו כי הר"מ צריך להחזיק בידו כלי מדידה, ולחשב מה התלמידים צריכים לדעת, ומה לא.
ישנה הגבלה נוספת הנובעת מהתמקדות יתר בעיון, כפי שכתב הג"ר גרשון אדלשטיין זצ"ל: הסדר הוא גמרא ואחר כך סברא, ובעלי הכישרונות ששומעים שיעורים ברמה גבוהה, הם אמנם מקבלים טעם בסברא, אבל מאבדים את הטעם וההנאה בלימוד הפשוט, ומתרגלים שלא להחשיב את הבנת פשטות הדברים, ואחת התוצאות היא שאינם יכולים ללמוד אלא עם חברותא, כי בלאחברותאקשה ללמוד בעיון, וכשאין חברותא הם משתעממים ואינם לומדים, וכן הלימוד העיוני מעייף יותר, קשה להמשיך בו לאורך זמן!" (קונטרס הדרכה בלימוד התורה).
כל הדברים האמורים הם לכל הגילאים, אבל בפרט יותר ויותר יש לעורר על ישיבות קטנות, כי החזון איש זצ"ל היה מורה ובא שבגיל ישיבה קטנה כשהמח עדיין לא בשל לעיון מעמיק, ומאידך בגלל הגיל הצעיר הדברים נקלטים ונזכרים היטב, לכן בגיל זה צריך להתמקד בעיקר בלימוד בקיאות, ואת העיון להשאיר בעיקר לישיבה-גדולה (ראה בספר מעשה איש ח"ב עמ' עד, ח"ב עמ' פג, חלק ו' עמ' כג, וח"ז עמ' עד).
והנה אף שבודאי כנים כל הדברים שהבאנו, שעיקר השיקול בקביעת אופן הלימוד צריך להיות טובת התלמיד, עם כל זה מכיון שגם הרב הוא אדם בעל יכולות ורגשות משלו, לפעמים מותר לו לערב 'קצת' גם נטייתו האישית, שהרי אם ילמד בלי טעם ובלי התחברות -איזה צורה יהיה לזה? אלא כמובן שצריך להקפיד הרבה שלא לקפח את התלמידים, ולהתאים להם את החומר, ורק קצת יכול להוסיף משיקולים אישיים שלו.
לתגובות, ולהצטרפות לרשימת התפוצה של הגר"י פליסקין , ניתן לפנות לכתובת [email protected]
(הובא בקובץ דרישה וחקירה גליון רי | כי תשא ויקהל תשפ"ד)