רבי אליהו שרים זצ"ל, ראש ישיבת "תורה והוראה" בתל אביב, ניגש לרבי עובדיה יוסף זצ"ל – כשכיהן כרבה של תל אביב – ואמר לו: "כבוד הרב! יש לי קשיים כלכליים נוראיים שאינני מצליח לעמוד בהם. אני סוגר את הישיבה". אמר לו הרב: "תן לי לדבר עם כמה עשירים".
הוא קרא לר' דניאל ריקנאטי ודיבר על לבו לעמוד לימין הישיבה בשעתה הקשה ובכך להחזיק מקום תורה חשוב. הלה התרגש מאד למשמע הדברים ועל אתר נתן שיק על סכום מכובד מאד.
לאחר מכן הוא קרא לעשיר נוסף ודיבר על לבו, אך הלה השיב: "כבוד הרב, הזמנים השתנו. המצב כבר לא כפי שהיה בעבר" והמשיך לקונן על מצבו. אמר לו הרב: "אתה רוצה שנעשה בשבילך מגבית?… אתה לא נראה לי כזה", והמשיך לדבר אל לבו, אך הלה נותר בשלו ולא התרצה לתת.
או אז אמר לו הרב עובדיה: "אינני יכול להכריח אותך לתת, אבל דבר אחד אני יכול להגיד לך: כתוב במדרש 'אם אתה משמח שת שלי – אני משמח את שלך'. יש ארבעה שהם 'של' הקב"ה ואחד מהם הוא הלוי – אלו תלמידי החכמים. אם אתה משמח את הארבעה שלי, הלוי הגר היתום והאלמנה, אני משמח את הארבעה שלך, אתה אשתך בנך ובתך. אם רוצה אתה לשמוח בליל הסדר עליך לשמח את תלמידי החכמים הלומדים בישיבה הקדושה".
גם הדברים הללו נפלו על אוזניים אטומות. האיש סרב לתרום ועזב את הבית.
בראש חודש אייר העשיר הזה התקשר לרב עובדיה ואמר בקול בוכים: "לא סתם ליל הסדר ותשעה באב חלים באותו יום בשבוע… היה לי תשעה באב בליל הסדר. ילדיי סרבו ללכת אתי לבית הכנסת ואף סירבו להשתתף בשולחן הסדר. הבן הרשע מגיע תמיד ב'מגיד' ואצלי הוא הגיע עוד לפני 'קדש'… לא יכולתי להתגבר על עצמי והתפרצתי עליהם בצעקות: 'מה זאת אומרת שבבית שלי, הילדים שלי לא נמצאים אתי בליל הסדר!' ובתגובה, החצופים האלו גררו אותי מחוץ לדלת הכניסה לבית ונעלו אותה. כל ליל הסדר ישבתי בחוץ ולא קיימתי את המצוות. מבחוץ שמעתי אותם שותים ומשתכרים. נוכחתי לראות עד כמה הרב צדק: 'אם אתה משמח את שלי – אני משמח את שלך'".
(רבי גואל אלקריף שליט"א – הגדת שש באמרתך)