דרכי החיים על העמוד היומי
היום אנו לומדים בגמרא: ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הנותן מתנה לחבירו – צריך להודיעו, שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם. תניא נמי הכי, לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם.
דברי הגמרא צריכים ביאור, מדוע השבת נקראת כאן "מתנה טובה יש לי בבית גנזי", היכן היא היתה גנוזה עד עתה, ובמה היא שונה מכל שאר מצוות התורה שלא מצאנו עליה ביטויים כאלו, ששאר המצוות לא נקראות מתנה, ולא נאמר עליהם שהיו גנוזות בבית גנזיו של הקב"ה.
המהרש"א בחידושי אגדות, מבאר את דברי הגמרא כך:
"נראה לפרש דהיינו מתנה טובה, שניתן למנוחה, דמלאכת ששה ימים הוא מכלל קללות אדם הראשון, דכתיב בעצבון תאכלנה וגו', בזיעת אפיך תאכל וגו'. ועל כן בן נח אסור בו, דאמרינן בפרק ד' מיתות בן נח ששבת חייב כו'. והיינו בבית גנזי, כמו קודם שחטא אדם, שהיה לו מנוחה בכל הימים".
דהיינו, בתחילת בריאת העולם, לפי מה שהוא היה ראוי להיות, האדם נברא כדי שהכל יהיה מוכן עבורו, תפקידו היה לעבוד את ה' כראוי, וכל העולם נברא כדי לשמש ולשרת אותו. ואכן כך היה מצבו בתחילת הבריאה, וכפי שאמרו חז"ל, שהיה אדם הראשון יושב בגן עדן ומשבח את הקב"ה, ומלאכי השרת היו צולין לו בשר ומסננין לו יין, הכל היה מוכן ומזומן עבורו, ולא נותר לו אלא למלא את יעודו, מתוך שמחה ומנוחה, וללא צורך לטרוח כדי להשיג את פרנסתו.
אלא, שכפי ששנינו בסוף מסכת קידושין, "הרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי", לאחר שחטא אדם הראשון, נגזר עליו "בזיעת אפיך תאכל לחם", הוא גורש מגן עדן, ויכול להשיג את צרכיו רק לאחר עמל ויגיעה מרובה.
אך פינה אחת השאיר הקב"ה בעולמו, בה עדיין קיים המצב הראשון שהיה בתחילת הבריאה, וזהו יום השבת, שעליו נאמר, שהשבת היא מעין עולם הבא. ומבאר המהרש"א, שזהו ענין המנוחה בשבת שאין עושים בה מלאכה, וכביכול האדם ניזון ומתפרנס בלא עבודה וטורח, מעין מה שהיה בבריאת העולם, שהיה האדם יכול לנוח, ולא הוצרך לעבוד כדי למצוא את מזונו. ועל פי שמבאר המהרש"א, מטעם זה נאמר על השבת "מתנה טובה יש לי בבית גנזי", דהיינו מצב זה של מנוחה ושביתה מכל מלאכה, שיש לאדם את כל צרכיו בלא טורח, הוא בעצם דבר שנגנז, זה היה קיים בתחילת הבריאה, אך נגנז כשחטא אדם הראשון, אבל הקב"ה נתן לכלל ישראל, בתורת מתנה, אפשרות לטעום ולהרגיש את המצב הזה, אף לאחר שמציאות זו נגנזה מחמת חטא אדם הראשון, ואף שאיננו ראויים לכך מצד מעשינו, בכל זאת נתן הקב"ה לנו במתנה מציאות חיים כזו ביום שבת קודש.
על פי זה ביאר הגאון הגדול רבי ירוחם אולשין שליט"א ראש ישיבת ליקווד, קושי שעמדו עליו המפרשים בפרשה שאותה אנו קוראים השבוע. בפרשה הקודמת, פרשת כי תשא, נזכר תחילה הציווי על עשיית המשכן ואח"כ הציווי על שמירת השבת, ולעומת זאת בפרשת ויקהל הנקראת בשבוע זה, ציוה משה תחילה על שמירת השבת, ורק לאחר מכן ציוה גם על בניית המשכן, וכבר תמהו המפרשים מה טעמו של הבדל זה.
ועל פי דברי המהרש"א בסוגייתנו, ביאר הגר"י אולשין שליט"א את טעם שינוי זה, ובהקדם דברי הגמרא לקמן (דף קיט, ב) "אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו, ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר". ולכאורה יש להבין, כיצד מתכפרים לו כל חטאיו ברגע אחד, כשאמר ויכולו בתפילת ליל שבת. וביותר, הקשה הט"ז (או"ח סי' רמב) הרי ממה נפשך, אם עשה תשובה, כבר התכפר לו חטאו גם בימות החול, ואם לא עשה תשובה, אף בשבת לא יתכפרו לו עוונותיו. ותירץ הגר"י אולשין שליט"א, על פי דברי המהרש"א המובאים לעיל, שאמנם מדובר כאן באדם שעדיין לא זכה לעשות תשובה על כל חטאיו כדבעי, אך מ"מ כיון שקיבל עליו את קדושת השבת, והוא משתייך לאותה מתנה שנתן הקב"ה, המתאימה לזמן של אדם הראשון קודם החטא, הוא מקבל במתנה את אותה בחינה, ורואים אותו כמו שלא חטא כלל, ובתנאי שישתייך כראוי לקדושת השבת.
לפי זה נמצאנו למדים, שמעלה זו שבשבת האדם דומה למצב שיהיה בעולם הבא, ולמדרגת אדם הראשון לפני החטא, קיימת אצל האדם אף בזמננו, גם לאחר החטא והקלקול הקיימים בעולם. ולא עוד, אלא שבבחינה מסויימת קדושת השבת גורמת שיתכפרו לו כל עוונותיו, ויהיה נחשב כאדם ללא חטא.
ובזה מבואר הטעם שהקדים משה את ציווי שמירת השבת לציווי עשיית המשכן. כי לענין קדושת ומדרגת המשכן ביאר מרן המשגיח ממיר רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל, שהוא היה מקום שמיוחד כל כולו לה', ולא היתה קיימת בו שליטת החטא, וזוהי צורתו של מקום שהוא משכן השכינה, שאין בו מקום העומד בסתירה להקב"ה ולהשגחתו.
והנה כאשר הצטוו ישראל להקים משכן, הם סברו וקיבלו, והבינו כיצד יוכלו לבנות מקום כזה. הם היו לאחר מתן תורה, והתעלו למדרגתו של אדם הראשון לפני החטא, ולא היתה אצלם אחיזה ליצר הרע, ומשכך, היה מובן להם שאכן ביכולתם לבנות משכן. אך לאחר שחטאו ישראל בעגל, וזוהמת החטא כבר התערבה בכל מעשיהם, סברו וחששו ישראל כי מעתה אין בכוחם לבנות משכן שיעמוד במדרגה עילאית זו של ניקיון מוחלט מאחיזת החטא, שהרי כבר התערב היצר הרע והחטא בכל מעשיהם ומחשבותיהם.
לכן, בפרשת ויקהל שבאה לאחר חטא העגל, הוצרך משה רבינו לצוות אותם תחילה על השבת, ורק לאחר מכן ציוה אותם על המשכן. דהיינו, כיון שהשבת היא מצב שבו עם ישראל מקבלים במתנה שייכות למדרגת אדם הראשון לפני החטא, יכולים הם ללמוד מכך שיש להם שייכות למדרגה זו גם עתה לאחר שחטאו. ולכן, מכח שייכות זו הקיימת אצלם, יש בידם את הכח לבנות את המשכן עם מדרגה זו, ולהעמיד אותו כמקום המובדל כל כולו לעבודת ה'. ומשום כך, היה צורך לצוות אותם תחילה על השבת, ורק לאחר מכן נצטוו על עשיית המשכן.
דבר גדול אנו למדים מכך, אמנם עשיית המשכן והמקדש אינה שייכת לנו עתה, אך סגולת וקדושת השבת עדיין קיימת אצלנו, ומתנה זו ניתנה לנו שלא על תנאי, ובכל הדורות אנו שייכים למדרגה נעלה זו, על ידי אותה מתנה טובה שקיבלנו מאת ה'. ודבר זה יכול לרומם אותנו, ולהזכיר לנו שתמיד בידינו להתרומם ממצבנו, מכל ירידה וחסרון הקיים אצלנו, ולהתקרב אל הדרגה הפנימית העליונה שיש בנו, מדרגה של שייכות לעולם נקי מחטא ופגם.