דקה מתוקה על העמוד היומי: אסקופה משמשת שתי רשויות
זכה אדם והוא בגן העדן, ואת ה"לעבדה ולשמרה" הוא מקיים בלימוד התורה ושמירת מצוותיה. לא זכה, מגרש הוא עצמו מגן העדן, ואת ה"לעבדה ולשמרה" מקיים הוא בגזרת "בזעת אפיך תאכל לחם", ובעצבון יאכלנה כל ימי חייו, כפליים כיולדה רחמנא לצלן!.
-ונספר –
עיר המלוכה וינה היתה מקום מושבם של טובי הרופאים, גדולי הפרופסורים בעולם. המונים נהרו ובאו למצוא מזור לתחלואיהם, בהם רבים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. הבריאות מעל לכל, "וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב, ד), יוציא לרופאים ולתרופות. אבל לדמי אכסניה לא השיגה ידם. היה בוינה יהודי אמיד, שזכה במצוה זו. ביתו היה פתוח לרוחה, שימש אכסניית חינם לכל חולה וסובל, אף עזר להם בכספו ויצר קשרים עם הרופאים המומחים ובתי החולים. ביתו היה כמדבר, אסקופה הנדרסת, הפקר לכל. הוא שמח בכל אורח, ראהו כדורון השלוח ממרום. אבל לאשתו, זה הפריע. נכספה לפרטיות, חשה כאלו התגוררה בבית נתיבות הומה, דחקה בו שישים לזה קץ. הוא הרגיש בכף הקלע, אוי לו אם ישמע ואוי לו אם יסרב.
באותם הימים, תחילת אלול שנת תרפ"ג, התקיים בוינה מעמד אדיר של כבוד התורה, נערכה בה הכנסיה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל, בראשות ה"חפץ חיים" זצ"ל שנשא בה את נאום הפתיחה. החליט לעלות לאכסנייתו של החפץ חיים ולשאול בעצתו. ככלות הכל, חסד מתחיל בבית. "צדק משלך, ותן לו" (בבא בתרא פח ע"ב), דלא מקרי צדקה, אלא הנותן משלו (תוספות קדושין ח ע"ב). אולי באמת אין לו רשות לעשות חסדים על חשבון הבית, "ביתו זו אשתו" (ריש יומא) – בעל האכסניה של ה"חפץ חיים" הכירו. אמר שה"חפץ חיים" סועד עתה פת שחרית. יכניסו אל הטרקלין, ולאחר הסעודה ישטח מבוקשו. עלה, ועמד מן הצד.
ה"חפץ חיים" אמר כהרגלו מזמור "ה' רועי, לא אחסר" (תהלים כג), כפי שפסק ב"משנה ברורה" (סימן קע, א), "שהוא מדברי תורה ותפלה על מזונותיו", וסיים בפסוק: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, ושבתי בבית ה' לארך ימים". פתח ואמר: הפתגם השגור אומר, שהטיפש עושה גם מזהב אשפה, "איזהו שוטה, המאבד מה שנותנים לו" (חגיגה ד ע"א), ואלו הפיקח עושה גם מאשפה זהב – מעניקים לאדם עושר, זהב. אם פקח הוא, עושה בו צדקה וחסד ותומך תורה, והזהב הופך לאוצר נצח. אם טיפש הוא, מרבה בו מעדנים ותפנוקים, ועושהו לאשפה… ומעניקים לאדם אשפה, רחמנא לצלן, נקצבים לו יסורים, ה' ירחם. "העולם הזה, נוה התלאות" (ספר הישר, שער ו). אם פקח הוא, יעבור אותם ב"חיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (אבות פ׳׳ו מ׳׳ד), כי "אין לך אדם בלא יסורים, אשרי מי שיסוריו באים עליו מן התורה" (בראשית רבה צב, א). וכמו שאמרו (בסנהדרין צט ע׳׳ב) על הפסוק "אדם לעמל יולד (איוב ה, ז), הכל עמלים, אשרי מי שעמלו בתורה, ואז הופך הוא את ה״אשפה״ ל״זהב״. כי "אנו עמלים, והם עמלים. אנו עמלים ומקבלים שכר [גם עבור העמל], והם עמלים ואינם מקבלים שכר" (ברכות כח ע׳ב) – יש לך אדם – המשיך ה"חפץ חיים" – נגזרו עליו יסורים, עגמות נפש. והוא מכניס אורחים, והם טרחנים, ונרגנים, ויש כפויי טובה, ויש שאינם כה נקיים. והוא סובל. כמה שכר יקבל על כל הבלגה וסבל, ועם זה נפטר הוא בכך מהיסורים שנקצבו לו. ואם בגלל זה סובל הוא מאשתו, ואין לנו מושג איזה סבל זה, שכבר אמרו: "כל ימי עני רעים" (משלי טו, טו) זה הסובל מאשתו (סנהדרין ק ע׳׳ב), "כל רעה, ולא אשה רעה" (שבת יא ע"א) – כמה צרות חוסך הוא, מלבד השכר המעותד לו!
וזהו שבקש דוד המלך עליו השלום: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". רבונו של עולם, אם נקצבו לי רדיפות, שתהיינה רדיפות מצד טוב וחסד שאעשה. "ושבתי בבית ה' לארך ימים", ירבה שכרי בעולם שכולו ארוך (קדושין לט ע"ב), וארויח בגינן. כך יוצרים מ״אשפה״ "זהב"!
וקיבל תשובה, עוד בטרם פצה פיו לשאול!
ושמעתי על כך ספור נפלא בילדותי: אדם הזדמן לנמל הגדול באודסה, וראה ספינות באות ופורקות מטען, סחורות שהביאו ממדינות הים, וטוענות תבואה וסחורות המיועדות לארצות רחוקות. לפתע צד עינו ספינה, שטוענים אותה באבנים כבדות!
פנה לרב החובל שעקב מהרציף אחר הטענה, ותמה באזניו: "תבואה וסחורות, מובן. אבל אבנים, למה? וכי חסרות אבנים בנמל היעד?"
ענהו הקברניט: "התשובה פשוטה. אניה ללא משא צפה על פני המים ועלולה לאבד את שווי המשקל ולטבוע בסערה. חייבת היא להיות עמוסה במדה מסוימת של סחורה, שתשקיעה במים עד ירכה. כל ספינה יוצאת מכאן טעונת סחורה. לי אין סחורה לקחת, אני יוצא ליבא סחורה ממדינת הים. לכן בדרכי לשם אני טעון אבנים שיכבידו וייצבו" – ללמדנו שאם אין נוטלים סחורה, טוענים אבני משא!…
(והגדת)