שח לי ידידי המחנך המפורסם הרב י. פ. שליט"א:
בהזדמנות אחת בה נכנסתי עם כיתתי לשמוע שיחת חיזוק מהגאון רבי אביגדור נבנצאל שליט"א בביתו בעיר העתיקה בירושלים, ראיתי מחזה מופלא.
נכנסנו לחדרו, קבוצת ילדים נרגשים ואנוכי המחנך. הגאון שליט"א הושיב אותי לידו בראש השולחן והמתין קמעה שכל הילדים יסתדרו על מקומותיהם. לפתע הוא קם ממקומו, ביקש את סליחתי בניע ראש ויצא מן החדר בפתאומיות. אחרי דקה קצרה, עוד לפני שהבנתי מי ומה, הוא הופיע חזרה בדלת החדר כשהוא גורר במאמץ ערמת כיסאות פלסטיק. הוא פשוט קלט מיד כשנכנסנו שאין מספיק מקומות ישיבה לכל הילדים ולפני שמישהו יחטוף לו את המצווה הוא הזדרז לקיימה…
מעבר למידת הענווה הטבעית כל כך אצל רבה של העיר העתיקה שליט"א ניתן ללמוד מהאנקדוטה הזו נקודה חשובה נוספת הקשורה לפרשת השבוע.
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", וברש"י הק' שהדבר היה מיד למחרת יום הכיפורים, רגע אחרי ירידתו מהר חורב.
צריך להבין מה הלך כאן…
משה כבר נמצא בהר בפעם השלישית למשך ארבעים יום. ללא אכילה ושתיה, ללא שינה, ולמעשה בהתפשטות הגשמיות. ניתן להניח שהגוף לא יצא מחוזק מכך… מתאים היה שינוח יום או יומיים.
אבל משה יושב מיד לשפוט את העם, (כמבואר שגם המעשה עם יתרו היה באותו היום), וגם מכנס שש מאות אלף איש לפרוש בפניהם את מעשה המשכן על כל הלכותיו המורכבות.
מילא אם זה היה בוער למישהו, אם היה מדובר על עוד יום של הקרבת קרבנות או מעשה הקטורת. אבל הדברים אינם כן!
מלאכת עשיית המשכן נמשכה עד כ"ה בכסלו. מאז עמדו כלי המשכן ללא כל שימוש עד ראש חודש ניסן שרק אז הוקם המשכן לראשונה.
אז מה בער, למה כל כך למהר?
התשובה היא שמשה רבנו לימד את העם את המידה המופלאה של הזריזות. המידה הזו שהיא עומדת בפני עצמה ולא רק כאמצעי להשיג דבר או שניים במהירות. כחלק מדרכי העבודה, במעלות ברייתא דר' פנחס בן יאיר מופיעה גם מידת הזריזות שנבחנת בפני עצמה.
משה מלמד אותנו שאם ישנו ציווי שצריך לקיים אין להמתין איתו אפילו כמלא נימה. מיד לעשות! וזהו חלק חשוב העומד בפני עצמו בעבודת ה'.
וכדברי הרמח"ל במסילת ישרים: "מלמד שכל מעשיהם של צדיקים במהירות. אשר לא ייתנו הפסק זמן לא אל התחלת המצווה ולא אל השלמתה".
זכורני בבחרותי ששהיתי הרבה בבית מדרשו של הגרי"ש אלישיב זללה"ה, שם הכל התנהל במצב של 'לרגעים תבחננו'. בזריזות נוראה. ממרום שנותיו וגילו המופלג היה מתנהל פוסק הדור בזריזות מופלאה מדבר לדבר. לא פעם שמתי אל ליבי שבחמש דקות שלאחר תפילת שחרית או ערבית היה מספיק הגרי"ש לענות לכמה אנשים (אלו שהיו להם קביעויות) ולפסוק בכמה וכמה נושאים, לברך את כל מי שהיה זקוק לברכה ולייעץ למי שבא במיוחד לכך לבית מדרשו. כל זה היה לוקח עד חמש דקות, ולאחריהן כבר היה פונה הגרי"ש לביתו להמשיך בשגרת לימודו.
גם כאשר באתי לשמוע את שיעורו המפורסם, התפילה הייתה מסתיימת וברגע כמימריה – בעוד כל הקהל מתיישב ומתארגן על מקומו, כבר היה הגרי"ש ישוב, הגמרא הגדולה פתוחה תחת ידיו והוא פותח באמירת השיעור.
מידת הזריזות היא אבן יסוד בעליה הרוחנית של כל החפץ לעלות בית ה'. לא רק בגלל שעל ידה מספיקים יותר אלא גם כי זו הצורה לקיים את המוטל עלינו. והיא נקנית על ידי יראת שמים וקרבת ה'.