מאת: הרב אליהו שור
שניים היו המה. אחים בלב ונפש. ואחים גם בדעה ובמעש.
הגה"ח רבי ישראל פילטשיק זצ"ל ואחיו הגה"ח ר' מאיר זצ"ל. עובדי ד', בנים להאי חסיד נשגב הגה"ח רבי ניסן זצ"ל שהיה ידוע בהתלהבותו וחמימותו לכל דבר שבקדושה, תפילותיו היו בוקעות רקיעים, והיה ניכר שהוא כבן המתחטא לפני אביו ממש. ואמונתו העזה בד' ובצדיקיו העפילוהו לדרגות רמות בעבודת ד' וביראתו תמיד.
אף הבנים המשיכו וצעדו בדרכיו, מבלי לסטות ימין ושמאל. כאשר יחודיים היו שאף התגוררו בארצות הברית –התחנכו המה על פני ברכי אביהם הגדול, שהצליח, לחנך ולהקים דור יראי ד' אף בתנאי האימים באידישקייט ששררו באותם ימים בארצות אמריקה.
כאביהם היו גם המה קשורים בלב ונפש ועבותות של ברזל לגזע צדיקי בית קארלין סטאלין. כאשר המה אף מוסיפים להרבות פעלים למען קיום מוסדות התורה והחינוך הקרלינאיים בארץ ישראל. בכתתם רגליהם במרחבי העולם למען גייס כספים להחזיק את המוסדות כדי לא יכרעו תחת הנטל,
כך מצאו עצמם ביחד – ולפעמים כל אחד לחוד – במקומות נידחים, הן ברחבי ארצות הברית והן בארצות אחרות על פני הגלובוס, בחזרם אחר נדבות ליבם של נגידים בעם למען הרבות תורה וחסידות בישראל.
נראה שכדאי לוותר עליו מראש באשר ליבו לב אבן הוא, ואינו מוכן לשמוע ולתרום למוסדות התורה באשר הם…
דרום אפריקה. נקודה נידחת על פני יבשת נידחת. כאשר אם בימינו אולי כבר פחות נידחת היא, הרי שבימים ההם צדדית וקטנה היתה ביותר. אך מה לא עושים האחים הצדיקים בעת גייסם ממון והון לטובת המוסדות. בשכך, ולאחר שביררו שמצויים מספר נגידים ביבשת, שאולי יפתחו את ליבם וכיסם בפניהם, הפליגו לדרום אפריקה תוך שהם מתפללים קדם מרן די בשמיא שיצליח ד' דרכם בכל ענייניהם.
בהגיעם ליבשת, ולאחר שהתאוששו קמעה מעמל טורח הדרך, החלו לחזר במרץ נעורים אחר גיוס כספים אצל הנגידים.
בין היתר רכשו לעצמם ידידים במקום, שסייעום, ואחד מהם סח להם בהזדמנות מסוימת שמכיר הוא יהודי מקומי עשיר עצום, אשר לו הון רב ביותר. אך נראה שכדאי לוותר עליו מראש באשר ליבו לב אבן הוא, ואינו מוכן לשמוע ולתרום למוסדות התורה באשר הם!
האחים לא קיבלו את דבריו כדברי אורים ותומים. "שמא יש סיכוי כלשהוא שאולי יתכן שכן נצליח למצוא מסילות לליבו ולהתרימו לטובת המוסדות הקדושים?" שאלוהו. " ראו", ענה הידיד בכנות. "ידועים לי מקרים בהם הצליחו משולחים, בודדים אמנם, לפתוח את סגור לבו כאשר בהצלחתם העניק למטרתם סכומים הגונים ביותר. אך נראה לי שחבל על זמנכם, רק מראיתכם – הפיאות, הזקן, ההתלהבות היהודית ירתיעוהו מלשאת ולתת עימכם!"
חמש דקות בלבד יש לכם להשמיע את אשר בפיכם. חמש ולא יותר…
האחים לא התייאשו, הרי אינם מייצגים את עצמם, מייצגים הם אלפי פיות של תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא, כך שאין ברשותם להתייאש!
בשכך ניסו כמה פעמים לקבוע פגישה עמו, אך בכל פעם הוא מצא תירוץ אחר כדי לדחותם. עד שכעבור כמה נסיונות אמר להם הגביר כך: "ראו נא, הנני מיסב במשרדי אשר במגדל המשרדים בעיר, כאשר כל היום הנני עסוק בניהול עסקי המסועפים, וכל ראשי ומוחי נתונים רק להם. לקראת הערב, בשעה חמש הנני עוזב את המשרד ופונה הביתה לאגור כוח לקראת יום המחרת.
חמש דקות לפני השעה חמש הנני סועד את לבי במאכל מזין כלשהוא, אחרי שעות רבות בהם אינני מכניס לפי שום דבר מאכל. את הזמן הזה – חמש דקות לפני הדקה חמש – הנני מקציב לכם, סורו למשרדי והשמיעו את אשר על ליבכם, אך בבקשה מכם, קצרו בדבריכם באשר בשעה חמש בדיוק הנני מוכרח לעזוב את המשרד לנסוע הביתה. חמש דקות בלבד יש לכם להשמיע את אשר בפיכם. חמש ולא יותר!"
השפלה. אכן, לבוא לפגישה עם גביר בשעה שהוא סועד את ליבו ולקצר בדברים – אך לחמש דקות – כזו נימת זלזול? אך האחים אינם מתרגשים מכך, ולמחרת בשעה היעודה 4:55 בדיוק הם מתייצבים בפתח משרדו של הגביר.
הגביר מקבלם בנימוס. ומורה להם להשמיע בשל מה הם באים אליו, אך ר' ישראל אינו נשמע לו. "הרי ראש חודש היום", הוא מזמר לאוזנו של הגביר. "הכי כבר אכלתם סעודת ראש חודש?" "לא!" ענה הגביר שהיה נראה כגוי גמור.
"אם כן, זאת נעשה", המשיך ר' ישראל. "נאכל מקודם סעודת ראש חודש, ואזי נחזה מה אנו יכולים להועיל אחד לשני."
"שמא יש למר לחם במשרדו" "אכן", משיב הגביר שלא מבין לאיזו סיטואציה נקלע, אך מפני הנימוס אינו שובר את הכלים.
"ודגים"? אכן יש. משיב הגביר.
"אם כן, הבה ניטול ידים לסעודת ראש חודש בטוב ובנעימים, הן יהודים אחים אנחנו!" החרה החזיק ר' מאיר.
לגביר לא היתה ברירה. ותוך שהוא חורק בשיניו על כך שלא יוכל להגיע לביתו בשעה הקבועה, ניגש ליטול ידיים ביחד עם האחים החסידיים.
כך ישבו שלושתם לסעודת ראש חודש, השניים ברצון ובשמחה, והשלישי עונה על כורחו אמן. כמנהג חסידים תיבלו המה את הסעודה בסיפורי צדיקים והליכות קדושים. כך נמשכה הסעודה עד שהורה השעון על השעה שבע.
בשעה שבע גמרו את סעודתם ו'שיחררו' את הגביר לדרכו. הגביר, על אף ששמע מהם תוך כדי סעודה על מטרת התרמתם ועל גודל הזכות שבו, לא אבה להעניק להם סכום הגון, ולו בשל העיכוב אותו משך זמן ממושך.
"בואו מהרה למשרדי", לחש ללא קול…
עברו מספר ימים, ובמקום אכסנייתם מצלצל פתע הטלפון , ועל הקו קול מוכר. קולו של הגביר עמו ישבו יחד לסעודת ראש חודש רק לפני יומיים, "בואו מהרה למשרדי", לחש ללא קול.
השניים נבהלו גם נחפזו. מה פשר למהירות זו. הן שילחם אך לפני יומיים כשלוח איש זבובים טרדניים, ומדוע נזכר בהם פתאום? אך משביקש, נענו לבקשתו.
כשהגיעו למשרדו והתבוננו בו, לא האמינו הם שזהו האיש עימו דיברו ושוחחו אך לפני מספר ימים, פניו לא דמו לשל אתמול, וגם שערו הלבין בפתע פתאום!
הגביר קירבם ביותר. "שמעו לאשר קראוני והבן תבינו הכל". הכריז בפניהם. "באותו יום בו הייתם אצלי ועיכבתם אותי משך שעתיים נוספות מעבר להרגלי לשהות במשרדי, הרי בעת גומרינו עת הסעודה פסעתי החוצה בקצף וחרון אף על מעלליכם. פלתע קרבו אלי בבת אחת מספר בריונים מפחידים, שחורים במראם, ובמהרה כפתו ידי ורגלי, ללא כל גילוי התנגדות מצידי שכן מאובן מפחד הייתי, והשליכוני לתוך תא המטען של רכבם והחלו לדהור בשעטה. הבנתי מיד שבשוד עסקינן וכי בכוונתם לרוצחני נפש ולקחת את כספי. החילותי להעביר לנגד עיני את כל מראות חיי, כאשר אני מתכונן לגרוע מכל. אלא שכעבור מחצית השעה של נסיעה נפתחת לה לפתע דלת תא המטען מבחוץ, וכעבור דקה בודדת הנני מוצא את עצמי שרוע לצד הכביש הסואן. לא האמנתי למה שקורה. וכי התחרטו מתוכניתם והחליטו להעניק לי את חיי שלל, שבשל כך זרקוני מרכבם?
שכבתי משך זמן נוסף כמאובן, פחדתי שמא מלכודת טמנו לי ועד מהרה יופיעו שוב בכוחות מתוגברים. אלא שכעבור זמן נוסף והמה לא הופיעו שוב, הבנתי שאכן חיי ניתנו לי לשלל! החילותי לנסות להשתחרר מהכבלים, ובעזרת ד' ובישועתו הצלחתי בכך ורצתי מהרה הביתה להרגיע את בני ביתי ואותי בעצמי.!
למחרת ניגשתי למשטרה והעדתי בפניהם את כל אשר קראוני, הם הבטיחו לטפל בכך במהירות ולעשות ככל אשר לא ידם ולהניח את ידיהם על הרוצחים המתועבים. ואכן כעבור כמה ימים קראו לי אל תחנת המשטרה….
שם התחוור לי גודל הנס.
בכך שהרוצחים המתועבים עקבו אחרי מספר ימים, וכאשר הבחינו שבכל יום בשעה חמש בדיוק אני יוצא מהמשרד בדרכי הביתה, החליטו לנצל שעה מדויקת זו ולרוצחני נפש. כאשר תוכניתם היתה לחוטפני ברכב אחד, ואח"כ, מהלך נסיעה של חצי שעה אח"כ, להעבירני לחוליה אחרת עם רכב שונה, כדי לטשטש עקבות. כאשר החוליה הסופית, היא תבצע את אשר זממו – לרוצחני נפש. היל"ת.
אלא שהמה קבעו את יום החטיפה בדיוק באותו יום בו סעדתם עמי את סעודת ראש חודש, בגין סעודתכם התעכבתי משך שתי שעות נוספות, כך שיצאתי מעם משרדי רק בשעה שבע. החוליה הראשונה אכן חיכתה להופעתי, ומיד כשיצאתי החוצה כפתוני ולקחוני עמם. אך כשהחוליה השניה – שחיכתה במקום המסוים בזמן המסוים – ראתה שהחוליה הראשונה בוששת מלבוא, החלו הם לחשוש שמא המשטרה שמה את ידם על החוליה הראשונה ולכן אינם מופיעים (להזכירכם, בזמן טרום עידן הסלולארי עסקינן, ולא יכלו לעדכן חוליה אחת לחברתה), מבוהלים עזבו את המקום ונסעו לאשר תיקחם הרוח.
ואילו החוליה הראשונה, כשהגיעה למקום המפגש, והתחוור לה שהחוליה השניה אינה נמצאת, חששה שמא על השניה שמה המשטרה את ידה. רק מכוח מחשבה זו התחלחלו ביותר, והחליטו להרפות מכל העניין, וזרקוני החוצה לחופשי חינם. מה שאומר שסעודת ראש חודש שלכם, והעובדה שעיכבתם אותי שעתיים, הצילה את נפשי והעניקה לי את חיי לשלל! ולכן, הפנקס פתוח. אמרו לי כמה לרשום להמחאתכם, ואבצעה בשמחה רבה!
זאת עשה, החל לשמור את השבת כהלכתה
אך האחים עצרו מנגד. "לא כסף אנו דורשים, ברצוננו רק לברר האם שומר אתה את השבת כהלכתה?"
"עדיין לא…" באה התשובה המגומגמת.
"אם כן, זאת עשה, החל לשמור את השבת כהלכתה ועוד מספר מצוות יסודיות נוספות, וזאת תהיה שכרינו חלף הצלתך!"
הגביר הוכה בהלם. הן מוכן הוא למסור בידם כל הון בעלמא תמורת הצלתו. אך המה, לא בכסף וזהב בחרו, כי אם בשמירת השבת, לא שלהם – שכן על שמירת שבת שלהם, ודאי ששני אחים אלה ימסרו את נפשם ורוחם, ותמורת כל הון בעלמא לא תעלה על קצה דעתם לחללה – אלא של יהודי פורק עול הרחוק כל כך מתורה וקיום מצוות!
לנוכח גילויי עוצמות יהדות כאלו, וערבות ואכפתיות כלפי כל יהודי, גם רחוק ומנוכר, נמס לבו של הגביר, והחל לשמור שבת ולהתחזק ביידישקייט ככל יכולתו!
ושמרו בני ישראל את השבת!