יעקב א. לוסטיגמן
בתוך שיחה שקיימנו עם הסופר הרב שמעון טיקוצקי, לעלון 'לקראת שבת' של חג הפסח, שאלנו אותו אם ישנם סיפורים שידוע לו כי הוא הציל אותם מסכנת הכחדה.
"אכן זכיתי להציל כמה סיפורים מסכנת הכחדה", השיב הרב טיקוצקי, "ואני אספר כאן בקצרה אחד מהם. היתה תקופה שעסקתי רבות בסיפורו של תלמוד התורה 'עץ חיים', ריכזתי וכתבתי הרבה מאוד חומר לצורך ספר עתידי שאני מקווה שיתפרסם בקרוב, ושסוקר את ההיסטוריה של 'עץ חיים' בצורה מאוד ייחודית.
"כחלק מהעבודה התגלגלתי והתגלגלתי עד שהגעתי לאחד מוותיקי הבוגרים של המוסד, הרה"ח רבי יהושע קמינצקי, יהודי ישיש שהיה בן למעה מ-95 כשהכרתי אותו, וישבתי בביתו לראיין אותו ולשמוע מפיו על דמויות ההוד של 'עץ חיים' וגם על הווי והאווירה ששררה במקום.
"ר' יהושע היה יהודי מיוחד מאוד, למרות גילו המופלג הוא היה ערני וצלול כמו בחור צעיר, גם מצב הרוח שלו היה תמיד מצוין ואפילו הגוף תפקד היטב, הלוואי על כל עם ישראל. הייתי אצלו כמה פעמים ואחרי תקופה לא מבוטלת שבתי אליו לביקור נוסף לצורך בירור של כמה פרטים אחרונים.
"הוא זכר אותי, הזמין אותי להיכנס לביתו שב'צפניה הקטנה' בירושלים, ולשבת עמו לשיחה נעימה. "אתה הרי סופר", הוא אמר לי, "אז אני רוצה שתשמע ממני סיפור על רבינו האור החיים הקדוש"…
"אני רגיל שאנשים מספרים לי סיפורים" מציין הרב טיקוצקי, "זה קורה הרבה, אבל ברוב הפעמים הסיפורים האלו לא עונים על הדרישות שלי, כי אני לא מחפש 'עובדות' יבשות אלא סיפורים עם עלילה, עם מתח, עם סיומת מפתיעה, ובעיקר שיהיה בהם מסר מחזק. רוב הסיפורים לא עונים לכל ההגדרות הללו.
"אבל אני תמיד שומע את הסיפור, כי אולי, מי יודע, אולי באמת הסיפור הזה יהיה יוצא דופן ומיוחד במינו?
"על אחת כמה וכמה כשהמספר הוא יהודי כזה ישיש וכל כך מיוחד. הוא היה אז בן 98 בערך. הטיתי אוזן וכמובן גם הקלטתי את השיחה.
"הסיפור שלו היה על כך שכשהוא היה צעיר לימים, יום אחד איבד לפתע את התחושה ברגל והפך לנכה. הלכו לרופאים, ניסו לעזור לו ולא הצליחו. והוא, ר' יהושע, שעבד במשרד הסעד והתפרנס בכבוד, הפך לפתע לשבר כלי, שכב במיטה מבוקר ועד ערב ולא יכול היה לעבוד או אפילו לצאת לבית הכנסת.
"כך הוא שכב במיטה במשך תקופה, עד שהגיע ה'יארצייט' של רבינו ה'אור החיים' הקדוש, בט"ו תמוז. רעייתו שהיתה אשת חיל, נסעה להר הסיתים כדי להתפלל על הציון. היא התפללה מעמקי לבבה על בעלה שיזכה לרפואה שלמה, ולאחר מכן לקחה מטפחת, הניחה על מצבת הציון והספיגה בה את השמן שניגר מהנרות הרבים שהדליקו אנשי ירושלים שבאו לפקוד את הציון ביום ההילולא.
"לקחה האשה את המטפחת, הכניסה לתיקה, וכששבה הביתה הוציאה את המטפחת, ניגשה לבעלה וחבשה את רגלו במטפחת השומנית והמפויחת.
"לא עברה חצי שעה", סיפר לי ר' יהושע, "והתחלתי להרגיש את הרגל, התחושה התחילה לחזור. אחרי זמן מה הרגל התחילה להגיב, קצת הצלחתי להניע אצבעות, אחרי כמה ימים כבר יכולתי ללכת כמה פסיעות, ובשמחת תורה של השנה הבאה, קצת יותר משלושה חודשים לאחר מכן, כבר רקדתי בבית המדרש בהתלהבות גדולה, כאחד האדם".
"כמובן שהוא שב גם לעבודה והלך על רגליו כל ימי חייו בלי שום בעיה, בעיני ראיתי אותו הולך בהיותו בן 98… זמן קצר לאחר שסיפר לי את המעשה, נפטר ר' יהושע למגינת לב, אבל הסיפור שלו הועלה על הכתב והתפרסם בשם 'משחה מהר הזיתים' בעיתון 'המבשר', ולאחר מכן גם בספר 'ותמיד נספר' שזכיתי להוציא לאור.
"זאת למשל דוגמא לסיפור יוצא דופן, שסיפר לי בעל המעשה עצמו. ולמרות שיש בעלי מספרים נפלאים במיוחד, אין כמו לשמוע את הסיפור מפיו של בעל המעשה עצמו, יש בסיפור הזה משהו מאוד מיוחד. אני זוכר היטב איך רבי יהושע תיאר לי את החריקות שחש ברגליו כשהתחיל לצעוד. "טריק טראק", הוא המחיש…
"אגב, הסיפורים האלו גם זוכים לתגובות הנלהבות ביותר לאחר שהם מתפרסמים, כי גם הקוראים מרגישים בקריאתם את מה שאני מרגיש בכתיבתם".