עמוד היומי עם גישמאק: זרק למעלה מעשרה טפחים והלכה ונחה בחור כל שהוא
בגמרא מבואר שהזורק חפץ מרשות הרבים למעלה מעשרה טפחים והלך ונח בחור, באנו למחלוקת רבי מאיר וחכמים אם אומרים חוקקים להשלים, דהיינו שרואים כאילו נחקק הכותל והורחב החור עד שהיה בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. וכתבו התוספות (ד"ה והלכה) שכל הנידון אינו אלא בחור שהיה רגיל בימיהם, המפולש מרשות היחיד לרשות הרבים, ומצד רשות היחיד יש בו ארבעה טפחים, ואין צריך לדין חוקקין להשלים אלא כדי לדון את המקום שבו נח החפץ כרחב ארבעה טפחים כדי שתהיה הנחה במקום ד', אבל בחור שאין בו ארבעה טפחים לכל הדעות אין אומרים חוקקין להשלים.
ובמשנה ברורה (סי' שמה סק"ט) הביא דעת התוספות שאין חיוב במניח בחורי רשות היחיד אלא כשהיה החור ארבעה טפחים על ארבעה, אבל דעת הרשב"א (עבודת הקודש שער השלישי אות א) והמאירי (ד"ה חורי הבית) שבחורי רשות היחיד אין צריך שיהיו רחבים ארבעה, שיש להם דין רשות היחיד עצמה בכל אופן.
בנידון זה תלה בעל החלקת יעקב (כרם שלמה נו עמוד כ) את השאלה הנחוצה בענין שבת, בעומד ברשות הרבים לפני פתח ביתו, במקום שאין בו עירוב, אם מותר לו להכניס את המפתח לחור הדלת, שרבים נוהגים בשבת כשעומדים ברשות הרבים לפני דלת רשות היחיד ומכניסים את המפתח [הנעוץ בחגורתם באופן שנחשב לבגד ואין איסור בטלטולו] לחור הדלת לפתחו, ויש שהתעוררו שיש איסור בדבר, שכיון שהחור הזה עובר מעבר לעבר עד לצד פנים של רשות היחיד, אם כן הרי דינו של החור כרשות היחיד כיון שחורי רשות היחיד כרשות היחיד הם, ואם כן אסור להכניס המפתח מרשות הרבים לתוך החור הזה, וכפי שדעת כמה ממחברי זמננו לאסור בזה.
וכתב שלדעת התוספות אין בזה איסור דאורייתא, כיון שאין בחור ארבעה על ארבעה, ואם כן אין כאן הנחה המחייבת. ומכל מקום יש בזה איסור דרבנן, כיון שאף בלי הנחה על מקום ד' יש איסור. ועוד יש לומר לפי המבואר בעירובין (צט.) שאם זרק בפי כלב או בפי כבשן חייב אף על פי שאינו נח על גבי מקום ד' על ד', משום שמחשבתו מחשיבה אותו מקום, ואם כן אף במכניס מפתח לחור הדלת הרי מחשבתו מחשיבה אותו למקום, ויש בזה איסור דאורייתא.
אך כתב שכיון שאוחז את ראש המפתח בידו יש לפטור משני טעמים: משום שאגדו בידו ומשום שלא הניח את כל החפץ ברשות אחרת, ועל ידי זה אין איסור דאורייתא, ומכל מקום עדיין לא יצאנו מידי איסור דרבנן. אך בעומד בכרמלית ומכניס את המפתח לחור הדלת, יש לדון ולהתיר לכתחילה, והאריך בזה. והביא מדברי הט"ז (או"ח סי' שמו סק"ו) שכתב בפירוש להיתר במשקוף שלפני פתח הבית, שאם אין במשקוף ד' טפחים דינו ככרמלית, ולכן כשמכניס המפתח לחור הדלת לפתוח את המנעול לא יפתח את הפתח עד שיסיר המפתח ואחר כך יפתח הפתח, ומבואר מדבריו שמתיר להכניס את המפתח לתוך החור. וביאר בטעם הדבר כאמור, שכיון שאגדו בידו ולא הניח כל החפץ ברשות אחרת, לא גזרו בכרמלית [וכתב שבמקום שחור המנעול עשוי באופן שהמפתח שמכניס העומד בפנים אינו מגיע אלא רק עד חצי עובי הנקב, ואינו משתמש בחצי העובי שמצד מקום שמכניס המפתח העומד בצד רשות הרבים, בזה ודאי אין חשש איסור, שהרי באופן זה חצי העובי שמצד העומד בחוץ נחשב לחורי רשות הרבים כיון שאינו משמש לעומד בפנים, ואם כן דינו כמקום פטור, שבחורי רשות הרבים לכל הדעות צריך שיהיה ארבע טפחים על ארבע טפחים. וכך ביאר בשו"ע הרב (שם סי"א) בדברי הט"ז].
אכן בשמירת שבת כהלכתה (מהדו"ח פי"ח ס"נ) החמיר בזה, וכתב שאם חור המנעול הוא מפולש מצד אחד של הדלת לצידה השני, מותר להכניס את המפתח לתוכו מבחוץ רק בעודו מחובר לחגורה שמסביב לגופו, אפילו אינה רכוסה, שאז בטלה היא לגבי הבגד ונחשבת לדבר אחד עם הבגד. אבל אם אינה בטלה לבגד, אסור, משום שמוציא מרשות הרבים לרשות היחיד. וכן כתב בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' צו).
ובמנחת יצחק (שו"ת, ח"ג סי' כז אות ג) נקט גם כן שאם החור מפולש מעבר לעבר יש לו דין חורי רשות היחיד, אך כתב שיש עצה קלה, לסתום את הנקב מבפנים מערב שבת על ידי דף וכיוצא בזה, באופן שלא יהיה אפשר להשתמש מבפנים, וממילא לא יהיה לו דין חורי רשות היחיד.
(מתיבתא – אליבא דהילכתא)