צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר (ו, ב)
ה"חידושי הרי"ם" זצ"ל היה אומר: לכל אברי האדם הגלויים יש כיס: לפה יש שני כיסויים – השיניים והשפתיים, לעיניים יש את העפעפיים, לאזנים יש את התנוך.
אולם למחשבה אין 'כיס'. אמנם, המוח קבוע היטב במקומו, אבל למעשה אין דבר העוצר את המחשבות. בלי שישלטו בהן ויעצרו אותן, הן מתעופפות כציפור דרור, ללא שום פיקוח ובקרה.
ועל כך דרשו חז"ל על הפסוק "צו את אהרן": "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" – רמז למחשבות שאין להן 'כיס', וכדי לשלוט עליהן נדרש עמל וחיזוק רב.
ידועה אמרתו של הבעל שם טוב: "היכן שמחשבתו של האדם נמצאת – שם הוא". לעתים מדובר בהרהורים בעלמא, דמיונות דברי שטות והבל, אך לעתים מדובר בגרוע מכך, בהרהורי עבירה.
פעם ניגש יהודי לידידו שסיים תפילת שמונה עשרה וברכו בברכת 'שלום עליכם' לבבית. לתמיהתו של חברו אמר: "הלא זה עתה שבְתָ ממסע חובק עולם"… בזמן התפילה עברו במוחו כל המחשבות שבעולם, הוא חשב על הכל – מלבד על התפילה…
קרבן עולה מכפר על מי שלא קיים מצוות עשה, וכן על הרהורי עבירה. אומר החידושי הרי"ם: "צו את אהרן" – זהו זירוז על המחשבות, שיש בהן "חסרון כיס". "זאת תורת העולה" – זהו הקרבן המכפר על הרהורים רעים.
*
רבי יצחק בלאזר זצ"ל בערוב ימיו עלה לארץ ישראל. כאשר הגיע לנמל יפו, יצאו גדולי ונכבדי ארץ ישראל לקבל את פניו, אליהם נלוו רבבות אלפי ישראל. וכי קלה היא בעיניך, ארי עלה מבבל! אך גאון המוסר, שסלד מגינוני כבוד, ירד בחשאי מהאניה ונבלע בהמון כאחד העם. כולם יושבים וממתינים לירידתו של הצדיק בכבש האניה, אך לשווא.
בסופו של דבר זיהה אותו אחד המתקהלים והובילו אחר כבוד נגד רצונו אל הבמה שעליה ישבו הנכבדים. נישאו נאומים, נדרשו דרשות, בשבחו של אותו צדיק וקדוש ובזכות הגדולה שבהצטרפותו לחזק את היישוב היהודי בארץ ישראל.
לאחר מכן פנו אליו וביקשוהו שיכבד את הקהל בדבריו. נענה ואמר: "אין זה דבר פשוט לדבר. צריך לדעת מה לומר, ויותר מכך, לדעת מה לא לומר".
המשיך הרב בלאזר: "הקב"ה בחסדו ברא לאדם שני מחסומים, שני שומרים – השיניים והשפתיים, וגם איתם לא תמיד הוא מצליח לעמוד במשימה. לי כבר אין את מחסום השיניים, אם כן שומר אחד חסר. לכן חושש אני לדבר, אולי אפגע במישהו, אולי אומר דבר שאינו הגון ואינו ראוי".
ומסופר על רבי יעקב קאפל רייך, רבה של בודפסט, שהיה דרשן בחסד עליון, כי פעם אחת, שעות ספורות לפני דרשת שבת שובה, ראוהו מקורביו רכון על ערימת ספרים וכולו אחוז שרעפים. שאלוהו בתמיהה: "הלא הרב מורגל בדרשות בפני ציבור, וכי עדיין צריך הוא להכין עצמו לדרשה?"
אמר הרב: "אין אני צריך להכין את אשר עלי לדבר, צריך אני לעמול על מה שאין לדבר"…
(רבי אברהם צבי מרגלית שליט"א- נאה דורש)