עמוד היומי עם גישמאק: כי מנח לי חייב
זה מספר ימים אנו עוסקים במלאכת 'הוצאה'. ובכן, הגיע הזמן להתעמק בגדריה. הבה נעשה זאת באמצעות חקירה מעניינת, אך תחילה נפרט בקצרה את עיקרי מלאכת הוצאה.
א. העברה מרשות לרשות. אסור לעקור חפץ ברשות היחיד, להעבירו לרשות הרבים ולהניחו שם, וכן להיפך.
ב. אסור לעקור חפץ ברשות הרבים, ללכת עמו ד' אמות ברשות הרבים ולהניחו.
מכאן לחקירתנו. אדם שאכל תוך כדי הילוכו: נפתח במעשה. יהודי ישב בביתו ביום שבת קודש, הושיט את ידו אל המזווה, נטל דבר מאכל והכניסו לפיו, ובעודו לועסו החל לטייל, יצא מחצר ביתו ופנה אל הרחוב. תוך כדי התנהלות העניינים, הוא בלע את מאכלו. לו היה יודע, כי במעשהו הוא עבר על איסור מן התורה, בוודאי לא היה מצליח לבלוע את האוכל.
איסור מן התורה?
ובכן, מלאכת ההוצאה בשבת מורכבת משלש פעולות. א. עקירת החפץ ממקומו. ב. העברתו מרשות לרשות, היינו: מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך. ג. הנחתו ברשות שאליה החפץ הועבר. אין חולק כי שלשה חלקים אלו מרכיבים את איסור 'הוצאה'; הנידון שבו נעסוק הוא, איזה מהם חשוב באופן יחסי על פני האחרים.
ניתן להבין, כי עיקר איסור מלאכת הוצאה, הוא הוצאת החפץ מרשות אחת לרשות אחרת, ואילו עקירתו והנחתו הם תנאים בלבד, אינם המהות, אשר בלעדיהם אין עוברים על האיסור. מאידך, ניתן להבין, כי האיסור הוא לעקור את החפץ ברשות אחת ולהניחו ברשות אחרת. הוצאתו מרשות לרשות, איפוא, הינה תנאי הכרחי לביצוע האיסור, אך אינה לוז המלאכה, כי אם עקירתו במקום אחד והנחתו במקום אחר.
בעל ה"אבני נזר" זצ"ל (שו"ת או"ח סי' רמ"ה) נמנה על גדולי האחרונים העוסקים נרחבות בנידון זה, והוא מביא את דוגמת היהודי שהזכרנו לעיל, כהשלכה בין שני הצדדים. כידוע, לדעת רבי שמעון (צג/ב), העושה בשבת "מלאכה שאינה צריכה לגופה" – אינו חייב. היינו: בשבת אין חייבים על עשיית מלאכה, אלא אם כן עושה המלאכה זקוק לה. הדוגמא הרווחת להגדרה זו היא, של אדם אשר חפר בור משום שהיה זקוק לעפר שהוציא ממנו. מלאכה זו של חפירת הבור, נחשבת כמלאכה שאין צורך בגופה – היינו, לחופר אין צורך בבור עצמו.
כאשר נתבונן ביהודי דנן נבחין, כי הוא ביצע עקירה ברשות היחיד – נטל דבר מאכל, הוא גם הוציא אותו מרשות היחיד לרשות הרבים – בשעה שהמאכל היה בפיו הוא יצא לטייל ברחוב, והוא גם הניח את המאכל ברשות הרבים – בשעה שבלעו ברשות הרבים והניחו במעיו, המאכל הגיע אל מקומו הראוי לו, ומאחר שתהליך הבליעה התרחש ברשות הרבים, שם הוא הונח.
התבוננות נוספת במעשהו של היהודי תעלה, כי אין אפשרות להגדיר את כולה כ'מלאכה הצריכה לגופה', שכן, כדי לאכול עליו ליטול את המאכל, לאוכלו ולבולעו, אך פעולת האכילה אינה מחייבת הליכה ויציאה ממקום למקום (עיי' תוס' לקמן צד/א ד"ה "רבי שמעון"). נמצא, כי העקירה וההנחה הם 'מלאכה הצריכה לגופה', ואילו ההוצאה היא 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'.
במשנה (כריתות יג/ב) מבואר [בשם רבי מאיר], כי יהודי זה חייב במלאכת הוצאה [ובירושלמי פ"ז הל' ב' נאמר, כי רבי מאיר סובר כרבי שמעון, שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור]. מכאן מסיק בעל ה"אבני נזר", כי עיקר מלאכת הוצאה, היא עקירת החפץ מרשות אחת והנחתו ברשות אחרת, ואילו העברתו אינה אלא תנאי, ולא עיקר האיסור. משכך, די בכך שהעקירה וההנחה נעשו לצורך, כדי לחייבו במלאכת הוצאה (וע"ע ב"תוצאות חיים להגר"מ זמבא הי"ד, ועיי' "אבן האזל" הל' גניבה פ"ג הל' ב' שהביא בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל, לחלק בין הוצאה מרשות לרשות, להעברה ד' אמות ברשות הרבים, והקשה ע"ד מסוגייתנו).
הגאון רבי יונה מרצבך זצ"ל, מראשי ישיבת קול תורה, הטעים את הדברים בכך, שפעולת עקירה ופעולת הנחה, משנות את מצבו של החפץ, ולפיכך הן גוף מעשה האיסור. ברם, עצם העברת החפץ, אינה מעשה חדש ("עלה יונה" עמ' רל"ו), ולפיכך, אינה אלא תנאי לקיום האיסור ולא עצמותו.
(מאורות הדף היומי)