"ואהבת לרעך כמוך"
התמסרותו של רבי אברהם ישעיהו הבר זצ"ל לכל פניה מצד התלמידים, לא ידעה גבולות. הוא מסר את כולו לזולת, בלי להתחשב כלל בענייניו האישיים. כל תלמיד קיבל את מלוא היחס, בכל עת ובכל שעה, סביב השעון.
"פעם התקשרתי אליו בשעת ערב סתמית", מספר תלמיד, "ביקשתי להתייעץ עמו בנושא שיגרתי שעמד על הפרק. הוא שמע את בקשתי והתחיל לענות לי, אלא שאז, שמתי לב כי ברקע מפסיקים אותו בברכת 'מזל טוב'. הוא לתומו הסביר לי בפשטות: 'אני בעיצומו של אירוסי בני וזה פשר ההמולה שאתה שומע ברקע'.
"נבוכתי ומיהרתי לשאול אותו, למה לא אמר לי מיד שאין זו שעת הכושר המתאימה לשאלות, הרי שאלתי אינה כה 'בוערת' והיא סובלת דיחוי לזמן אחר. אולם הוא אמר לי, שגם כעת חשוב לו מאוד שאצא עם המענה הדרוש לי.
"זימנה ההשגחה העליונה, ובחלוף זמן שוב התקשרתי אליו בשעת בוקר, והוא ענה לי באורך רוח ושוחח איתי בנעימות רבה. לקראת סיום השיחה סיפר לי בהתרגשות שהוא נוסע כעת במונית עם רעייתו לבית החולים לבקר את בנו וכלתו עם לידת בנם הראשון.
"איחלתי לו כמובן מזל טוב, והזכרתי לו שזו הפעם השניה בה אני מגלה, איך הרב מסוגל גם בשעות של התרגשות שיא, להיות קשוב לפונים אליו".
*
מספר תלמיד: "לאחר נישואי נזקקתי לעצה לגבי ענין מסוים. פניתי אל הרב, ביררתי אצלו על אנשים המומחים בתחום והתייעצתי עימו לאן כדאי לפנות.
"במקום לקבל מילים קיבלתי מעשים.
הרב החל לפעול ולברר, כדי להגיע לאנשים הנכונים ולכוון אותי אל הגורמים הטובים ביותר. בשעות הערב שב אלי עם משוב גדוש ועמוס בעצות, כאילו לא היה לו ענין אחר להתעסק בו באותו יום.
"בתקופה האחרונה לחייו, התקיים מעמד 'דינר' מטעם הישיבה – בהשתתפות מאות בוגרים ואוהדים, כמובן שהרב פיאר את שולחן הכבוד, על מרומי הבמה, בהארת פנים מיוחדת.
"לפתע הבחין בי ממקום מושבו ופנה אלי לשאול אותי בתנועות ידיים – אם הכל הסתדר בענין ההוא שלגביו התייעצתי איתו. הנהנתי לו בראשי, בהתרגשות רבה, ופניו לבשו ארשת של שביעות רצון וקורת רוח.
"לא אשכח את הרגעים הללו, בהם התעלם מן הנסיבות שהיה מצוי בהן באותה שעה – על גבי הבמה הכבודה, אל נוכח פניהם של מאות – ומצא לנכון להתעניין בנעשה עימי".
*
מספר אחד המחנכים באחת הישיבות בירושלים: "אחד מתלמידיי, בחור נחמד ונעים, נקלע לבעיה – בכל עת שהגיע לפגישה בענייני שידוך, נאלם פיו מרוב מבוכה ולא הצליח לנהל שיחה ראויה. ניסיתי לעזור לו רבות אך ללא הועיל.
"באחת הנסיעות שעשינו בצוותא מירושלים לבני ברק, עלה ברעיוני להתקשר אל הרב ולקבל עצה מפיו. מיד כאשר שמע את הענין, ביקש לשוחח ישירות עם הבחור – אף שלפני כן לא היתה לו כל היכרות עימו.
"שיחתם נמשכה על פני כארבעים דקות, משך כל אותה נסיעה, ופני הבחור אורו. הרב הבין למועקתו והעניק לו הדרכה שתיטיב עימו.
"בסיום השיחה, ביקשתי את מכשיר הטלפון, והודיתי לרב על התמסרותו המיוחדת ועל הזמן היקר שהקדיש לתלמידי.
"'אגיד לך את האמת', אמר לי בכנות, 'כשהתקשרת אכן הייתי באמצע פגישה עם רופאים אך הפסקתי ופיניתי את הזמן – כי גם כאן מדובר בהצלת נפשות'…".
רבים מתלמידיו מספרים על עצות יקרות שהעניק להם מאוצר עצותיו, השמורות עימם עד עצם היום הזה. לפנינו פנינים אחדות ממש, מתוך מאות סיפורים:
קבוצת תלמידים צעירים מגיעה אל הרב לקבל הדרכה לימים הקדושים. ליבם דרוך, מתוח, מבקש להיטיב דרך ומוכן גם ללכת בגדולות; לקבל על עצמם קבלות טובות הגבוהות מכפי ערכם ויכולתם.
איש מהם אינו מתכונן לדברים שעומד הוא להשמיע באוזנם. סבורים כי ידבר על גודל השעה, על החובה הקדושה לפשפש במעשים, לטהר מחשבות, לקבל קבלות.
הוא, לעומתם, חושב אחרת.
בעיני רוחו רואה כבר את הירידה העתידית שתיגרם בעקבות "עומס המתח", מבקש אפוא לעודדם "להישאר על הקרקע", לקבל על עצמם קבלה קטנה שיש בידם לעמוד בה, והיא כבר תהיה בסיס לכל ההמשך הטוב שיבוא בעקבותיה. לא להגזים עם קבלות העשויות להשליך שלא לטובה על הנפש ועל המצב הרוחני…
כדרכו אינו מדבר "מלמעלה למטה" אלא "בגובה העיניים". החל לשתף אותם בסיפור אישי על כך שבעבר היה לו הרגל לכסוס בשיניו קילופי עור שצמחו סביב לציפורני ידיו – ובהגיע שבת היה עליו להיאבק עם עצמו שלא להיכשל בכך ולעבור על איסור-שבת חס ושלום.
"באחת השנים", סיפר "קיבלתי על עצמי ביום הכיפורים לתור אחר משחה מתאימה שתרפא את התופעה – ובכך למגר את הבעיה.
"זו היתה הקבלה שלי באותה שנה.
"מאחר שהסתפקתי בה ולא חיפשתי קבלות גדולות ממנה – הצלחתי בחסדי שמים לבצע אותה, והיא זו שנתנה בי כוח וחשק להמשיך הלאה והלאה".
*
אחד התלמידים שהתמודד עם הרגל שלילי מסויים, ביקש לשמוע מהרב דרכים לרכישת שליטה עצמית. גם כאן, מצא לנכון הרב לשתף אותו באתגר אישי עימו התמודד בעצמו, ולהעניק לו את ההרגשה הנעימה שאין כאן "הטפת מוסר" אלא שיח ידידים.
"אף אני", פתח ואמר לו בקול נעים, "התמודדתי קשות עם הרגל שלילי, הלא הוא הרגל העישון. ככל שניסיתי להתגבר ולהימנע מעישון, לא עלה בידי בהצלחה. עד שמצאתי טכסיס שסייע לי בסופו של דבר להיגמל:
"החלטתי שאני לא עומד להפסיק לגמרי לעשן. הצבתי לעצמי אתגרים קטנים שיותר קל לעמוד בהם. אמרתי לעצמי שהמשימה שלי תהיה רק לדחות את הסיגריה הבאה – שהיא רק אחת ואיתה אני עוד יכול להתמודד.
"רכשתי לעצמי חפיסת סיגריות חדשה והנחתי אותה בכיס, עם מצית להדלקת אש, כדי שהכל יהיה מוכן ומזומן עבורי בכל עת שאחפוץ לעשן. במשך שנה תמימה התהלכתי כאשר בכיסי חפיסה. מידי חודש החלפתי אותה בחדשה, שתהיה 'טריה'.
"אלא שבהגיע רגע שבו התגברה בי התאווה לעשן, וידי כמעט נשלחה אל הכיס – החלטתי לדחות את הסיגריה הזאת בשעה אחת.
"במרבית הפעמים כאשר חלפה השעה כבר הייתי עסוק בדברים אחרים ולא זכרתי מהעישון, לפעמים חלפו שעתיים ויותר, עד שהתגברה התאווה בשנית, ואז דחיתי את הסיגריה בשעה נוספת. אחרי הכל היא בכיסי ובכל עת שארצה תמיד יהיה בידי להוציאה.
"המשכתי באופן זה עד שנגמלתי מן העישון לגמרי".
התלמיד התפעל מן הדברים. צורת התנהגות זו, שונה מדרך החשיבה המקובלת – שצריך להרחיק את הסיגריה מהישג-ידך ככל הניתן, כי אם היא תהיה זמינה לך, אין ספק שתיכשל בה.
"הרב חידש לי, כי עליך להאמין בעצמך שתצליח להתמודד מול עישון אחד ויחיד. מותר לך להתהלך כשבכיסך חפיסה מוכנה ומזמינה, היא לא תגרום לך להיכשל, אתה חזק ממנה – שהרי מדובר בסך-הכל על דחיית סיגריה אחת…
"לא אחת מתמודד אדם עם שאלה וספק, מה עליו לעשות איך עליו לנהוג. הרב סיפר לא אחת את הסיפור הבא, ממנו ניתן לקחת כלל חשוב איך למדוד כל מעשה- אם הינו כדאי ומומלץ לעשותו או שמא כדאי לדחותו:
"בצעירותי", סיפר, "זכיתי להיות תלמיד של מרן הרב רבי אליעזר מנחם מן שך זצ"ל. מלבד גדלותו הנדירה בתורה, היתה לו גדלות יוצאת דופן ברדיפת חסד והטבה לבריות. פעם כאשר הייתי נוכח לידו, נכנס אלי אדם ושאל על מעשה מסויים אם לעשותו או לא.
"אמר לו הרב שך: 'אלמד אותך כלל: כל החיים שלך תעשה רק מעשים שאתה מוכן שיכתבו על המצבה שלך לאחר מאה ועשרים, מה שאתה לא מוכן שיכתבו על המצבה אל תעשה! זה יהיה ה'ברומטר' שלך למדוד איזה מעשה כדאי לעשות ואיזה לא כדאי לעשות'".
סיים הרב בענוותנותו ואמר על עצמו: "אני משתדל מידי פעם, להיזכר במידה הזאת ולקחת אותה לתשומת ליבי".
(מתוך הספר 'הרב הבר, האיש הלב והכליות')