במהלך הכנסת ספר תורה שערך, סיפר ר' שמעון דייטש, עשיר לונדוני מופלג, את המעשה הבא. ר' יצחק גולדקנופף שמע מפיו והביא לידיעתנו.
היו אלו ימי תום מלחמת העולם השניה. נער צעיר הייתי, וסיום המלחמה מצאתי את עצמי בן שמונה עשרה שנה. מתהלך בודד בעולם, ללא מכר וגואל. בדרך כלשהי עזבתי את אדמת אירופה הספוגה בדם יהודים, והתגלגלתי ללונדון. תרתי אחר ישוב יהודי, וכאשר הפנה אותי מאן דהו לישיבתו של רבי משה שניידר. לא היה קץ לשמחתי.
עליתי לחדרו של ראש הישיבה ושטחתי בפניו את בקשתי, להתקבל לישיבתו כתלמיד מן המנין. אך תוך רגעים ספורים התברר לי כי מצבי בכי רע. מכיוון שבפרוץ המלחמה הייתי נער כבן שתים עשרה, הפסדתי לדאבוני את שנות הלימוד המכריעות ביותר. במשך שש שנות המלחמה נאלצתי להתמודד עם קשיי החיים במקום עם הוויות אביי ורבא…
התוצאה העגומה היתה, ידיעות דלות במיוחד בגמרא ובפוסקים, וסיכוי שואף לאפס ככל שהדבר קשור ללימודים בישיבה בעלת שם עולמי…
ראש הישיבה אמנם האיר לי את פניו, אולם הסביר לי בהגיון בריא וברור, כי אין לי מה לחפש בישיבה. "הבט" אמר בנועם, "בחורי הישיבה צוללים בים התלמוד שעות רבות מידי יום. רובם מילאו כרסם במסכתות רבות. לא תוכל בשום אופן להדביק את קצב הלימוד שלהם, וחוששני שהשהות לצידם בישיבה רק תגרום לך עגמת נפש מיותרת".
ברם, תלאות המלחמה לא הותירו לי ברירה, בהיותי פליט – מוכרח הייתי למצוא לעצמי מקום אכסנייה. הבהרתי לראש הישיבה, כי גם אם אצטרך ללמוד הכל מהתחלה, כאילו לא חלפו שש שנים מחיי אעשה זאת, שלב אחר שלב, ובלבד שאזכה להימנות על יושבי בית המדרש.
מלא היסוס עליתי לאולם הישיבה, נטלתי נייר ועט ורשמתי כך: "שמי שמעון דייטש, והנני פליט ממלחמת העולם. עקב שנות המלחמה, ידיעותיי בלימוד דלות במיוחד, ועל כן אשמח לקבל כל עזרה שתוצע לי. אודה מאוד למי שייאותו ללמוד עמי את סדרי הישיבה".
את המודעה הצנועה הצמדתי ללוח המודעות ושביבי תקווה נצנצו בליבי, שבשנים האחרונות ידע אך עצב ומכאוב. התיישבתי על ספסל צדדי, פתחתי גמרא לפני וניסיתי להתרכז.
יום תמים חלף בלא שמאן דהו יפנה אלי, אך לא התייאשתי. בוודאי לא שמו לב למודעה, אולם מחר לבטח יפנה אלי אחד מבחורי הישיבה ויציע לי עזרה'.
אפס, גם יום המחרת עבר במפח נפש מוחלט. לבד מברכות שלום קלושות, איש לא ממש התעניין במצבי. בבוקרו של היום השלישי נשברתי. אם עד הערב לא יפנה אלי איש, אארוז את חפצי ואסתלק כלעומת שבאתי. סדר ראשון חלף ביעף וגם סדר שני נטה לערוב, ובהגיע הסדר השלישי קמתי והתכוננתי לצאת לדרך. 'בין כה וכה לא שם איש לב לנוכחותי, מדוע שיבחינו בהיעדרי?' פילח הרהור נוגה את ליבי.
לפתע חשתי נגיעה בכתפי. הסתובבתי. מולי עמדו שני בחורים. אחד מהם אמר לי כך: בימים האחרונים לא שהינו בישיבה ורק עתה הגענו. הבחנו במודעה המרגשת שעל הלוח, ומיד חיפשנו אותך. אתה הוא שמעון, הלא כן!"
השבתי בחיוב והבחור הציג את עצמו ואת חברו. "שמי טוביה ושם חברי משה, אנו נלמד אתך שני סדרים ביום, בשמחה רבה".
הדובר עצר לרגע את שטף דיבורו והציץ בי, לראות אם נחה דעתי קמעה, ולמראה ההלם שאחז בי, החל מעודדני במילים חמות ומרגשות.
החל מיום המחרת נפתח דף חדש בחיי. שני הבחורים המופלאים השקיעו בי את כל מרצם. לעיתים ריחמתי עליהם. ניכר היה בהם שלמדנים מופלגים הם, ובכל זאת היה עליהם ללמדני את יסודות הגיון התלמוד, את הלשון הארמית ואת התהוות מהלכי הסוגיות, שלא לדבר על רש"י, תוספות, ושאר המפרשים. צעד אחר צעד הובילוני משה וטוביה, ובסיומה של תקופה לא קלה ולא קצרה, אשר דרשה מצידם הקרבה אדירה. העמידוני על קרקע מוצקה, כשהם נהנים לראות אותי לומד בכוחות עצמי. וכאן, כשדמעות עיניו מלעלעות את קולו, הגיע רבי שמעון אל נקודת השיא בסיפור חייו המרגש.
עשרות רבות של שנים חלפו מאז אותה תקופה בחיי, ועודני זוכר היטב את כל הבחורים שלמדו באותם ימים בישיבתו של הרב שניידר. את כולם אני מכיר גם כיום. מעיד אני כאן נאמנה, כי מכל אותם בחורים לא צמח אפילו תלמיד חכם אחד שתורתו אומנותו! אפילו אחד מאותם בחורים שסירבו ללמוד עמי, בוודאי משום שחסו על זמנם ועל חוק לימודם, לא זכה להתגדל כראוי בתלמוד תורה. ואמנם גם אני לא זכיתי להיות תלמיד חכם, אולם לכל הפחות, זכיתי לברכת עושר, שבכוחה אני מחזיק תורה במידה רבה…
רק אותם שני בחורים ש"בזבזו" את זמנם והשקיעו אותו בבחור אלמוני, פליט מלחמה שאפילו לשון ארמית אינה שגורה על לשונו, רק הם זכו וצמחו לגדולי הדור. טוביה הנער גדל והיה לגאב"ד העדה החרדית בירושלים, הגאון רבי יצחק טוביה וייס, ומשה הנער גדל והיה לראב"ד העדה החרדית בירושלים, הגאון רבי משה שטרנבוך. אכן מחסד לא מפסידים! לעיתים עלולות לעבור שנים רבות, אך בסופו של דבר מתברר כי החסד משתלם יותר מכל… לנותן עצמו.
(עלון 'פניני הגבעה' הרב מנחם ויינגרטן, גיליון 532, וארא תשפ"ד)