מספר בעל המעשה: "עברנו לבית חדש בעפולה, והיינו זקוקים לערוך בו כמה שיפוצים חשובים. ידענו שמעטפה מארצות הברית עם המחאה של שנים עשר אלף דולר נמצאת בדרך אלינו, וחיכינו לה בכיליון עיניים. כל פעם שיצאנו מהבית בדקנו מה קורה בתיבת הדואר. זהו סכום לא קטן, וכמה וכמה דפיקות לב ליוו את הציפיה הזאת.
"לא היינו בטוחים שהמשלוח בדואר מספיק מוגן בשביל סכום כזה. כל יום כאשר יצאנו מהבית בדקנו את תיבת הדואר. זה הפך לפעולה אוטומטית. יוצאים, בודקים, רואים שעוד לא הגיע וממשיכים הלאה.
"יום אחד אנחנו שומעים ששכנים שלנו נכנסו לבידוד מחמת חשש 'קורונה'. יש להם בבית ילד שהוא חולה מאומת, וכל המשפחה עם ההורים, העוללים, הפעוטות, הילדים והטף, מסתגרים יחדיו בתוך ביתם. בעפולה גם אנשים שגרים במרחק של כמה רחובות זה מזה עדיין נקראים שכנים.
"אשתי רצתה לעזור להם בכל ליבה, והיא החליטה להביא להם דיסק מעניין לילדים וכמה חוברות יצירה שיעסיקו את ילדי המשפחה ויאפשרו קצת מנוחה להורים. היא יצאה בשעות הבוקר, וכמובן בדקה בתיבת הדואר אם הצ'ק הגיע, וכמו תמיד, גם הפעם הוא לא נמצא. גשם שוטף ירד בחוץ, והיא מיהרה להביא לשכנים את התעסוקה המאווררת. ובדרך חזור היא הייתה עם הרגשה נעימה ומרוממת שהצליחה לעזור קצת.
"כשהיא מתקרבת לבניין שלנו היא מבחינה בשביל הכניסה לבניין במעטפה מקומטת. היא מרימה את המעטפה ורואה שהיא ממוענת אלינו. מאיפה? מכתובת בארצות הברית… כן כן, זו אותה המעטפה המיוחלת לה אנחנו מחכים כבר כמה שבועות… בדיוק היום היא הגיעה, בגשם השוטף, בדיוק היא נפלטה מתיק הדוור או מהתיבה ונחתה על השביל ביום כל כך סוער…
"לתומנו חשבנו שאנו עושים חסד עם הזולת, אך למעשה חסד גדול נעשה עימנו… אותה שעת בוקר שאשתי יצאה בה, לא הייתה השעה שבה היא רגילה לצאת. אם לא החסד לידידים, היא לא הייתה יוצאת, ואני הייתי מגיע הביתה רק בצהריים. המעטפה הייתה עלולה להמשיך להתגלגל בחוץ ולהירטב בגשם עד אובדנו של הצ'ק החשוב כל כך. ברוך השם שזכינו לראות את השגחתו הפרטית".
(פרפרת, גליון 521)