יקותיאל י. גנזל
שלשום, יום שלישי בשעות הערב.
רגליי מטפסות את הגרם המוליך לבית המדרש צאנז בחיפה, שם ממוקם כולל עמלי הפרנסה 'תורה לשמה', ואני רואה את אחד מחשובי בני הקהילה, הרב יעקב ויסברגר שליט"א, עולה גם הוא, מתנשף, אבל חיוך מעניין על פניו. שוב. אי אפשר לראות יהודי מחייך לעצמו בהנאה, מבלי לנסות ליהנות גם, שאלתי אותו בעדינות ובנימוס לשמחה מה זו עושה, והוא פירט לי דבר דבור:
דקות קודם לכן הוא עוד ישב בביתו, שוקד על מלאכת הסת"ם, כאשר לפתע הוא התנער והכריז לחלל הבית: "אני יצא למלא דלק, אחזור מאוחר יותר".
הילדים כולם התקבצו במהרה והפריחו לאויר סימן שאלה כפול: "למלא דלק? מכירים הם באביהם שרכב אין לו וכנראה אף לא רישיון נהיגה. מה לו ולמילוי דלק?"
ראה ר' יעקב את התמיהה המרחפת על פני הצאצאים וחייך לעצמו, כשהוא מסביר להם: "בדיוק כמו שרכב לא יכול לנסוע בלי דלק וכל נהג יודע לעצור מדי פעם ולמלא את המיכל בזהב הנוזלי, יעלה ככל שיעלה – כך גם יהודי לא יכול לשרוד יותר מדי שעות מבלי להיטען בלימוד התורה. יוצא אני כעת אל בית המדרש כדי לקבוע עתים לתורה וללמוד שעה ושעתיים. לאחר שאמלא את המיכל, אשוב הביתה בעזרת השם".
הגימיק החינוכי פעל היטב על ליבות הילדים, ודקות לאחר מכן, כשר' יעקב טיפס וגמרת בידו, אל בית המדרש, עוד ריחף החיוך על פניו שמעתי מפיו את הדברים ומיהרתי לציין לעצמי שני דברים (כמובן שציינתי באוזניו שלא תעזורנה מחאותיו הסיפור יהיה חייב להיכנס לכאן עם שמו המלא, לתוספת חיוניות…
ראשית, כמובן המסר הגדול של הלימוד היומי הקבוע. אבל לא פחות מכך, שלא מספיק שהאבא קובע עתים לתורה, הוא חייב שצאצאיו יידעו על כך ויתגאו על כך בליכם, כי ההשפעה על ליבו של ילד צעיר, היא לאין ערוך.
(ורעה אמונה – המבשר יום חמישי כ"ט שבט פ"ד)