אפרים הרגיש רגע לפני קריסה.
למול עיניו העייפות, מאחורי סורגי הכלוב הירוקים, על ענף שבור ניצב התוכי האפור שמערער את שלוות נפשו בימים האחרונים. תוכי ג'קו ערמומי שכזה, מפצח עוד גרעין חמנייה במקורו המתעקל, מתעלם לגמרי ממבטי השנאה המופנים אליו מכיוונו של אפרים – מארחו האדיב.
שמחתם של הילדים לא ידעה גבולות. משפחת גרוזורוב – השכנים ממול, עזבו את הבית ליותר משבוע ימים והשאירו אצלם את התוכי המדבר שלהם. מה צריך יותר מזה? ששון ושמחה לילדים…
החל מהשעות המוקדמות של הבוקר החל הסיוט. עם אור ראשון של שחר זינקו הילדים ממיטותיהם אצים רצים בפיג'מותיהם אל הג'קו, מפטפטים עמו בקולי קולות, משכנעים אותו להגיד להם 'בוקר-טוב' ו'מה-השעה?' ו'צריך כבר ללכת לחיידר'. לא תמיד הוא הסכים, אבל כשהתוכי כן ניאות להשמיע את המשפט הרצוי, הילדים צרחו את צהלתם עד לאוזניו של אפרים שניסה לחטוף עוד קורטוב של שנת שחרית.
בבוקר הראשון זה עוד היה נסבל, אפילו קצת נחמד, אבל כבר באותו ערב התברר שזה לא הולך להיגמר. הילדים חזרו מהחיידר מלווים בנחיל של חברים סקרנים, בני החבורה התמקמו בסלון סמוך לכלוב הירוק, צועקים אל התוכי שלל משפטים, מתחננים שיחקה אותם ומריעים בכל פעם שבעל הכנף נענה לעתירותיהם. אפרים חש כי הפרויקט המוזר הזה גדול ממידותיו וממידת עצביו. התוכי הזה הפך את הסלון שלהם לפינת חי סוערת וגועשת, ושיבש את סדר היום מן הקצה אל הקצה.
ערב אחד הוגדשה הסאה. השעה התאחרה והילדים עדיין פטפטו בקולניות עם התוכי האפרפר. אפרים התפרץ אל הסלון בזעף – "ילדים! הרגע למיטות! אני לא מסוגל יותר עם התוכי הזה!"
לרגע השתררה דממה בחדר, ואז נשמע קול גרוני-צפצפני…
"- – -ילדים, הרגע למיטות, אנ'לא מסוגל יותר מ'תוכי הזה".
זו כבר הייתה בדיחת היום, התוכי חזר על דברי האבא הזועם כמעט מילה במילה, הילדים התמוגגו בצחוק אדיר על 'חוצפתו' של העוף החקיין. אפרים צחק איתם בלית ברירה. זה באמת היה מצחיק, אבל יחד עם זאת מעצבן! מכעיס!
"אפשר לחשוב מה היה כל כך דחוף למשפחת גרוזורוב הזאת לעזוב את הבית לשבוע", פרק אפרים את תסכולו באוזני בני הבית, "הם כנראה נסעו להם לחופשת תענוגות בחו"ל, לבזבז כסף על שטויות. מצדי, שיהיה להם לבריאות, אבל מה אני צריך להתעסק עכשיו עם העוף המטופש שהם החליטו לגדל אצלם בבית, התוכי-מדבר הזה מוציא אותי מדעתי. הם לא יכלו לקחת עמם את ה'דבר' הזה? או יותר טוב – לא לגדל אותו בכלל?"
"סתם ככה, האגואיסטים הללו רק יודעים לבקש טובות!" כיון שנשתחררה לשון ממקומה לא הבחינה בין הכפשה להכפשה נוספת, "הם שמרו לנו פעם על הילדים למשל? עשו לנו טובה כלשהי? הם רק דורשים עזרה כל הזמן! לעזור להם במה? לעזור להם בנופש הבזבזני שלהם? אוף!"
שבוע ומחצה מורכבים עברו בעצלתיים, סוף סוף, הדפיקה המיוחלת של גרוזורוב הגיעה. השכנים הנחמדים עמדו בדלת, מזוודותיהם לצידם, מחכים לקבל את התוכי החביב שלהם. אפרים מרח על פניו הזעופות את החיוך הרחב ביותר שהיה בידו, "הו, היה מאוד נעים לארח את הג'קו שלכם, הוא השרה פה הרבה שמחה. נו, איך היה בחופשה בחו"ל? נהניתם?"
אלחנן גרוזורוב עיגל את ארובות עיניו בפליאה – "חופשה? אתה צוחק או מה? לא שמעתם על אבא שלי שנפטר?"
אפרים חיפש את ידיו כדי להחביא את עצמו בהן, אך הן נותרו תלויות על מקומן ולא נענו לו.
"נסענו להלוויה", ממשיך גרוזורוב בעצב, "וכיוון שאני בן יחיד להורי החלטנו להישאר עם אמי הגלמודה למשך ימי השבעה, היא מאוד מוגבלת וצריכה עזרה צמודה, לפחות לימים העצובים הללו היינו אצלה". ההלם סימר עדיין את אפרים למקומו ואלחנן סיים – "באמת התפלאתי שלא הגעת לנחם ואפילו לא התקשרת, ווי לי, הייתי צריך לדון אותך לכף זכות".
"לא נורא, המקום ינחם אתכם", פלט אפרים במהירות נבוכה, הוא נכנס לסלון, הרים את הכלוב הירוק והגיש אותו אל הדלת, אל אלחנן האבל הטרי.
"תודה לכם שהסכמתם לשמור עליו, אני מקווה שהוא היה בסדר", אומר אלחנן בחיוך מנומס, "ושוב, הרב אפרים, סליחה שלא דנתי אותך לכף זכות…"
התוכי העליז התרגש לראות את ידידיו הגרוזורובאים, ומשכך פתח את מקורו בחכמה וצייץ:
"- – -גרוזורוב. אגואיסטים. חופשת תענוגות. כסף על שטויות. לא מסוגל מ'התוכי הזה. החליטו לגדל עוף מטופש. אוף."
פניו של אפרים החליפו את גווניהם ואדון גרוזורוב פנה אל ביתו…
גם בתוך הבית – דיבורי האיסור נשמרים, ולבסוף עלולים להישמע בהזדמנויות ממש לא נעימות: 'בעלי גדפין הולכין תמיד אצל כל אדם ואדם ואין נפרדין ממנו, וכותבין כל דיבור ודיבור, כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפיים יגיד דבר (שמיה"ל בשם הגר"א).
(דרך חיים – לוח מתמידים)