"ויסלף דברי צדיקים" (כג ח)
בדרך כלל, אנשים אינם אוהבים לשמוע תוכחה. מהי דרשה טובה, דרשה שיש בה הרבה סיפורים מרתקים, גימטריאות ופרפראות, וורטים ורעיונות קלילים, מעיש'לך שהרב הדרשן מספר על עצמו ועל סביבתו. נסעתי מקום פלוני, ראיתי כך וכך, פגשתי את זה וזה. זהו רב פופולארי, שרבים נוהרים לשמוע אותו.
לעומת זאת, יהיה הרב צדיק ומפורסם ככל שיהיה, אם יתחיל בתוכחות ישירות, בפעם הראשונה, כאשר אין יודעים עדיין את תוכן דרשותיו, יבואו המונים לשמוע. בפעם השניה, אולי יבואו עשרות בודדות, בפעם הבאה כמה אנשים בודדים. פעם נוספת כבר לא תהיה. אנשים פשוט לא יבואו יותר. אנשים אינם אוהבים לשמוע תוכחות.
למעשה, זו תופעה מדהימה ומעוררת תהייה. נשאל את הקוראים הנכבדים, אם אגש ואעיר לאחד מכם שיש לו כתם מכוער על החולצה מאחור, האם הוא יפגע מכך? ודאי שלא. להפך, הוא יודה מכל הלב על שהערתי את תשומת לבו.. על החסד הגדול שגמלתי עמו. הוא בדיוק התכונן ללכת לחתונה, ועלול היה להסתובב כך, עם בגדים חגיגיים כאשר כתם גדול מכער אותם. איך הוא היה נראה בתמונות… הצלתי אותו מבושה וכלימה.
נוסיף ונשאל, אדם עומד לאכול דבר מה, ואני מעיר לו שהאוכל מקולקל, מסוכן לבריאות, האם יכעס על כך? ודאי שלא. הוא יודה לי על שהצלתי את בריאותו וינשק את ידי.
אם כן, מדוע כאשר מעירים לאדם שנהג בדבר מה שלא כשורה, שלא על פי הלכה או דרך המוסר, הוא מיד מתכעס ומתקצף, עובר להתקפה, מי שמך לשר ושופט עלי?! על מה הכעס, הרי האדם שמעיר לך רוצה לתקן את מעשיך, לסייע לרוחניות שלך, לנקות כתם שמצוי על נשמתך, שהוא חמור בהרבה מכתם על החולצה. מדוע כששומעים הערה מיד נלחצים, מיד מנסים לנער את המוכיח ו'להעמידו במקומו'? צריכים היינו לקבל באהבה את הדברים ולנסות לתקן מעשינו כל עוד הדבר אפשרי. "כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן"!
מספרים על רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל, המשגיח והמשפיע בישיבת מיר. רגיל היה לעמוד על הבמה בהיכל הישיבה ולשאת דרשות חוצבות להבות. היה דורש ותובע, מוכיח, מעיר, חובט בתלמידים, הללו היו מקבלים את הדברים היוצאים מן הלב באהבה, ומשתדלים לתקן את מעשיהם.
יום אחד הגיע רבי ירוחם לעיירה יהודית חשובה. בעיירה היה יהודי בשם ר' שרגא. ביקש הלה מרבי ירוחם שיתן שיחת מוסר בבית המדרש. רבי ירוחם שהכיר את הנפשות הפועלות, סרב. ידע שבני העיירה, כמרבית האנשים, חפצים בדברי מגידות, סיפורים, וורטים, אקשן… ואילו הוא, אינו עוסק במגידות, אלא בתיקון נפשות. מדבר ישירות, מוכיח אודות פגמי בני האדם ומציע דרכים לתיקונם.
ר' שרגא הפציר ולא נתן לו מנוח, עד שבדלית ברירה הסכים רבי ירוחם להפצרותיו של היהודי. שמח ר' שרגא, ומיד פירסם מודעות ענק בעיירה, המשגיח המפורסם, רבי ירוחם עומד לשאת דרשה בבית הכנסת הגדול. גבאי בית הכנסת ניקו ומירקו את המקום, הוסיפו ספסלים, הן לא בכל יום מזדמן תלמיד חכם וצדיק גדול כל כך לעיירתם.
ביום הדרשה, עוד הרבה לפני השעה שנקבעה, היה בית הכנסת מלא מפה לפה. יהודים רבים שלא שפר עליהם גורלם ולא נותר עבורם מקום ישיבה, מילאו את המעברים ואת הפרוזדורים. עלה רבי ירוחם על הבמה, והחל בדרשתו. הציבור הטה אזנו ברוב קשב, אך איזו אכזבה. לא סיפורים ולא גימטריאות, לא וורטים ולא פרפראות.
רבי ירוחם, שחקר ובדק עוד קודם לכן אילו דברים דורשים תיקון, מבחינה רוחנית כמובן, בעיירה, הוכיח את הציבור על כך שמאחרים לתפילה, על כך שאין מספיק שיעורי תורה. כמובן שתיבל את דבריו בדברי חז"ל, אך עיקרם של דברים היה תוכחה גלויה. אט אט עזבו היהודים המאוכזבים את המקום בלאט. כשסיים, לא נותר אפילו מנין לומר "רבי חנניה בן עקשיה וכו'"…
לאחר כמה שנים התייחס רבי ירוחם לארוע זה ואמר, בואו ננסה להבין, כשאני עומד בישיבה ואומר דברים קשים כגידים, אף אחד לא בורח, אף אחד לא מתחמק. כל התלמידים יושבים ומקשיבים בקשב רב, בולעים את דברי בצמא לוקחים אותם לתשומת לבם ומנסים לתקן את המעוות. כשעליתי לדבר באותה עיירה ידעתי עם מי יש לי עסק, ולכן ציננתי את הדברים, הורדתי את המינון, דיברתי בעדינות וברכות, ובכל זאת הציבור התאכזב קשות והצביע ברגליו… מדוע ולמה.
סיפר רבי ירוחם, כאשר הגיעו ראשוני המהגרים לארצות הברית, הביאו אתם בעלי חיים מארצותיהם. בין היתר הביאו עמם סוסים, ורכבו עליהם ביבשת החדשה. הילידים ראו בעלי חיים בעל ארבע רגלים, שמסתיים בחצי גוף של אדם. פלאי פלאים, בעל חיים שחציו חיה וחציו אדם. כמובן שהתפעלו והתפעמו. אך פתאום קפץ הרוכב מעל הסוס, ואז הבינו שמדובר בבעל חיים רגיל בעל ארבע רגליים, שרוכב עליו אדם.
אמר רבי ירוחם, זהו ההבדל. כולנו מורכבים מסוס ואדם. הסוס הוא הגשמיות, והאדם הוא הרוחניות. ה'אני' האמיתי הוא הנשמה. ישנם אנשים, כמו אותם ילידים, שבטוחים שהאדם והסוס הנם יחידה אחת, זה האורגינל. אם פוגעים ב'סוס' שלהם, בגשמיות הם נעלבים, כי הם חשים ירידה אחת עם ה'סוס'. התלמידים לעומת זאת, יודעים שהם מעל הסוס, חלק נפרד לחלוטין, חלק אלוקי ממעל. הם מבינים שאני לא פוגע בהם. כי אם ב'סוס' שלהם, אני רק מלמד אותם ומייעץ להם כיצד להשתלט על הסוס. איך לרסן את החלק הגשמי שבהם. זהו תפקידם ומקומם בחיים, זו עבודתם בעולם.
כאשר מוכחים אדם, צריך הוא להבין שבעצם אומרים לו, שמע נא ידידי, הסוס שלך משתולל. זה לא אתה עצמך. אתה נשמה טהורה וזכה. אבל הסוס שתחתיך אינו נוהג כשורה, והוא עלול חלילה להפיל אותך יחד עמו אל התהום. אדם שחושב כך אינו נפגע מהתוכחה. להיפך, הוא מבין שהמוכיח נותן לו קרדיט, אתה לא חלק מהסוס חלילה, אתה רוכב מעליו. ממש כשם שכאשר מעירים לאדם שבגדו מוכתם, הוא אינו נפגע, משום שההערה אינה על אישיותו, אלא על דבר חיצוני. זו צריכה להיות ההסתכלות על דברי המוכיחים. ואדרבה, עלינו לחפש מי שיוכיח אותנו, שהרי אין אדם רואה נגעי עצמו.
אגב, אם מדברים על אדם וסוס, נספר מעשה המובא ב'בן איש חי'. פעם עמד אדם חיגר על אם הדרך. עני היה, עייף, רעב וצמא. פשט ידו וניסה לעצור 'טרמפ', אך אף אחד לא עצר. פתאום עוצר לידו סוס, הרוכב יורד ושואל אותו ברחמים, מה חפצך. אומר לו החיגר, אני רעב וצמא. כמה ימים לא בא אוכל לפי. מוציא הרוכב מציקלונו דברי מאכל ומשקה, נותן לעני המסכן, וממתין לו בסבלנות עד שישבע ויותיר.
כשסיים החיגר לאכול, נפנה האיש לעלות לסוס ולהמשיך בדרכו. פונה אליו החיגר בתחינה, רגע אחד, אולי תוכל לעזור לי בעוד דבר, אולי אתה נוסע במקרה לעיר פלונית. אמר לו הלה, אכן כן. שואל החיגר, ואולי יכול אתה לקחתנו עמך. האיש, שהיה בעל חסד גדול, הסכים לקחתו. חשב החסיד לעצמו, אם אשב אני קדימה ואוחז במושכות, והחיגר ישב מאחור, הוא עלול ליפול, שהרי אין לו רגלים כדי להיאחז בסוס. ישב אפוא החיגר קדימה ויאחז במושכות, ואני אשמור עליו מאחור שלא יפול.
כך עשו, והגיעו לעיר בשלום.
כשהגיעו לכיכר העיר מסתובב החיגר לאחור, פונה אל בעל הסוס ואמר לו, טוב, הגענו ליעדנו. תגיד תודה ותרד מהוסס. הלה נדהם לרגע מעזות הפנים של אותו עני, אך מיד מתעשת וצועק, כפוי טובה שכמוך, האינך מתבייש? מה לא עשיתי בשבילך, האכלתיך, השקיתיך, לקחתי אותך למחוז חפצך תוך כדי שאני דואג שתשב במקום נוח ובטוח על הסוס, ועתה הנך משלם רעה תחת טובה?
החיגר אינו טומן ידו בצלחת. אתה הוא זה שצריך להתבייש. אני נתתי לך 'טרמפ' והבאתי אותך לעיר, ועכשיו אתה רוצה לגזול ממני, העני והדל, את הסוס, הרכוש היחיד שנותר לי…
כמובן שמיד התקהלו אנשים רבים סביב. הם שומעים את הויכוח המענין, ומיד נוטים לצידו של החיגר, מה הם רואים מול עיניהם, חיגר, בעל מום, עני ומסכן, יושב על סוס כאשר הוא אוחז במושכות. מאחור יושב גבר בריא, שמנסה לשדוד את האומלל. כולם צידדו בחיגר וכעסו על האיש שאינו מתבייש להתאכזר כך אל החיגר המסכן.
ראה האיש כי כלתה אליו הרעה, וביקש לגשת לרב העיר, הלא הוא בעל ה'בן איש חי'. כאשר יפסוק כך יעשה. נכנסו השניים אל הרב, כל אחד סיפר את גרסתו. הבן איש חי, בחכמתו ובחוש הצדק הדק שבו, הבחין מיד שהצדק עם בעל הסוס. והחיגר הינו אדם רע מעללים ורמאי, המנצל את מומו כדי להשיג דברים במרמה. הוציא את הסוס מחזקתו של החיגר וסילקו בבושת פנים.
אך לפני שנפרד מבעל הסוס אמר לו, אתן לך עצה טובה, בפעם הבאה שתיקח טרמפיסט, אל תתן את ההגה בידו. אל תתן לו את המושכות.
כאמור, אנו מורכבים מסוס ואדם. יש בנו את החלק החומרי ואת החלק הרוחני. אי אפשר להתעלם מהגוף, הוא קים, חי ובועט. צריך לתת לו את צרכיו. אבל הבה, לא ניתן לו את המושכות.
ישנם אנשים 'נדיבים וטובי לב', שנותנים לגוף בחפץ לב את המושכות. לבסוף הגוף דוחה מעליו את הרוחניות, ושולט אף על הנשמה. את המושכות אסור לעזוב בידי אחרים, ויהי מה.
נזכור, כאשר אדם מעיר לך על דבר מה שלדעתו אינך נוהג בו כשורה, אמנם האינסטינקט המיידי הוא להתנגד, להשיל את הביקורת ולהסיט אותה הצידה, אבל, יתכן שההערה נכונה ,ויתכן שלא. כדאי וראוי לקבל את הדברים בתשומת לב וחשוב, ערך חשבון נפש, אולי באמת הצדק עמו. אולי באמת יש מה לתקן. נקודת המוצא צריכה להיות, אדרבה, אני חפץ לשמוע מוסר, חפץ לדעת כיצד אני נראה בעיני אחרים, שהרי אדם אינו מסוגל לראות בעצמו את פגמיו ואת טעויותיו.
כתוב, "אל תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך" [ויקרא י טיז]. השנאה הגדולה ביותר היא, כאשר אין מוכיחים את הזולת. מי שאוהב את השני ורוצה בטובתו, יוכיח אותו על חסרונותיו. "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" [משלי ג יב]. הקב"ה מוכיח את אהוביו. לחוטאים הוא מניח להינמק בחטאם. אינו מעוררם לשוב בתשובה ולתקן את מעשיהם. אם אינך מוכיח, אות הוא שאינך אוהב.
(מתוך הספר 'מפיק מרגליות)