מאת: הרב אליהו הנדלס
ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". (כ"ב ל')
הגאון רבי מרדכי יעקב ברייש זצ"ל מציריך סיפר סיפור נורא המלמדנו קצת על איסור אכילת מאכלות אסורות.
היה זה יהודי חרדי ממכיריו בעירו אשר לעת זקנותו נסע לבנו המתגורר בארה"ב לשהות שם באחרית ימיו, ממימיו שתה ומלחמו אכל, בנו זה ניהל אטליז מצליח בעיר, אם כי בלתי כשר בעליל והאב החל לשהות שם באיטליז של הבן.
לפתע קיבל הרב ברייש ידיעה שאותו יהודי זקן אשר הכירו היטב גזז לפתע את זקנו ופיאותיו, ללא כל סיבה הגיונית הנראית לעין. לרב זה נשמע מאוד חשוד, הן הכירו כיהודי ירא ושלם, וכי מיד בהגיעו לאדמת אמריקה פקר ח"ו?!
שיגר לו הרב מכתב ושאלו כיצד עשה כדבר הזה לגלח מעל עצמו את הסימנים היהודיים המובהקים המלווים את עמנו מזה אלפי שנה, ובפרט לעת זקנותו.
אבל למרבה הפלא היתה ליהודי זה תשובה מפתיעה ובלתי צפויה: "הגעתי לאמריקה לאחר פטירת אשתי" – השיב להרב ברייש – "ואני משתכן כאן אצל בני שהוא בעליו של האיטליז בו אני נמצא לעתים קרובות בהוראתו, ואטליז זה לדאבוני אינו שומר על כל ההקפדות ההלכתיות, והנה זמן קצר לאחר שהחילותי להימצא במקום, שמתי אל לבי שבני הציב אותי בכוונה באיטליז זה על תקן של 'משגיח כשרות', ואולי אף יותר מזה, דהיינו שהזקן והפאות שלי יהיו מהוות עבורו הכשר מצוין, שהרי כאשר נכנסים לכאן יהודים, ורואים אדם כמוני, הם בטוחים שכל הבשר הנכנס לאיטליז הוא כשר למהדרין מן המהדרין, בעוד שאני יודע שאין המצב כך…
עשיתי לעצמי אם כן חשבון פשוט. לעזוב את האיטליז אינני יכול, כי אני הרי זקוק לבני, אבל את הזקן והפאות אני יכול להסיר מעליי כדי שלא אהיה מכשול לרבים…"
נורא למתבונן!
להלן לקט נפלא של סיפורים שונים סביב איסור אכילת טריפה, אשר מראים כיצד עלינו להסתכל על ענין זה מכמה זויות, לקוחים מהגליון הנפלא 'נר לשולחן שבת' (מלפני שנים קדמוניות).
שמחה על טריפה
היה זה בעת ניחום אבלים במושב ברקת של יוצאי חבל חבן שבתימן. ת"ח נכבד בא לנחם, והנה הוא רואה שנכנס אחד אומר דבר מה, ופתאום הרב ה"מארי" נעמד ומברך 'ברוך מקדש ישראל' ואחריו כל הקהל מברכים 'ברוך מקדש ישראל'… לא הבין על מה ולמה…
הסבירו לו דבר נורא: כי שחטו בהמה לסעודת האבלים, ומצאו שהיא טריפה, ומנהגם בזה לברך זאת על שזיכנו ה' וקידש אותנו שלא להכשל באכילת טריפות!
אשר קידשנו במצוותיו!
משחקי טריפה
סיפרה הרבנית קרליץ, אמם של הגאונים רבי נסים ורבי יהושע תנחום על השפעת הבית על חינוך הילדים שאלו היו משחקי הילדות בבית הגאון רבי נחום מאיר קרליץ:
הקצב היה מגיע פעמים רבות לביתם בשאלות, וכדרכם של קצבים יש ויכוחים… בעקבותיו ילדים ביימו כשאלות הקצבים, והילדים רבי נסים ורבי יהושע תנחום היו משחקים ב"יורה דעה" – רב וקצב. היו לוקחים מגף ומנפחים אותו, הנה הריאה, השאלה היא כך וכך. זה כשר, זה טרף. וכן הלאה.
פלא שצמחו גאונים ופוסקים!
חינוך לאיסור אכילת טריפה
בהלוויתה של מרת הדסה סתיו, בתו של הגה"צ רבי גדליה משה מזוויעהל סיפרו מעשה עצום הימים ימי שלוט איש הפלדה, רודן חושך העמים בברית המועצות. הסבא הגדול, הצדיק רבי שלומק'ה עלה לארץ ישראל. אביה רבי גדליה משה נשלח לסיביר. מגיל חמש גדלה בלא אב, מתוך ידיעה שאביה בוגד!!! אמה לא העיזה לספר לה את האמת, שזו עלילה, שהרי אם הילדה תפלוט ותספר בבית הספר את מה שאמרו לה בבית, ברור מה יהיה בסופם.
בבית לא היה לחם, גם לא ידעו מתי יהיה לחם… רעבו ממש. והנה בבית הספר חילקו ארוחות צהריים לתלמידים. ביקשו הילדות רשות מאמם להכנס לחדר האוכל, רק כדי לקחת את הלחם. אמרה להם האם: 'לא ולא, אם תכנסו, אתם לא תעמדו בריח התבשילים…' הם שמעו בקול האם ולא נכנסו!
לימים, כששאלוה איך עשית זאת, איך הצלחת לעמוד בזה, השיבה בפשטות: 'אמא אמרה לא!'
חזרה בתשובה בזכות איסור טריפה
שמעו עוד לסיפור הצלה רוחנית בעקבות סיפור טריפה: הוא היה בחור חילוני למהדרין, אחרי צבא וגונדא דילייהו – באמצע לבלוע את העולם על כל פינותיו האפילות. המקום: רחוב מרכזי בבנגקוק, שורת דוכנים של אוכל, בכל הצבעים מכל המינים… הוא ניגש לאחד הדוכנים, מצביע על קציצת המבורגר מהבילה ואומר למוכר: "תן לי את זה". והתאילנדי אומר לו: "זה לא בשבילך, זה לא אוכל ליהודים! זה בשר חתול…" הבחור היה המום: 'איך הגוי הזה ראה שאני יהודי?! סימן שיהדות זה משהו עמוק'. הדבר נתן לו חומר למחשבה. זו היתה תחילת חזרתו ליהדות…