רבי ישראל סלנטר זצ"ל עלה לישיבה של מעלה בערב שבת משפטים ביום כ"ה שבט תרמ"ג. מאחר שהסתלקותו אירעה ביום ששי, הוחלט לדחות את ההלוויה ליום ראשון בשבוע בו נקראה פרשת תרומה.
במסע ההלוויה ספד לרבי ישראל תלמידו המובהק הסבא מקלם זצ"ל וכה היו דבריו: 'לא לחינם נפטר רבינו דווקא בפרשת משפטים, שכן היה מדקדק מאוד במצוות שבין אדם לחבירו שיסודן בפרשת משפטים. אנו נוטים לחשוב שעיקר עבודת האדם בעולם הזה מתבטאת במצוות שבין אדם למקום. אנשים רבים מחמירים בספק איסור ומשליכים לכלב כל בשר שיש בו סכך וחשש, אך המצוות שבין אדם לחבירו נתפסות בעיניהם כענייני נימוסים והליכות והם נוטים להקל בהן. לפיכך נסתלק רבינו לבית עולמו דוקא בערב שבת פרשת משפטים, העוסקת במצוות שבין אדם לחבירו תכף לאחר מתן תורה. זאת על מנת להטביע בתוכנו, שכשם שהמצוות שבין אדם למקום ניתנו מסיני, כך המצוות שבין אדם לחברו ניתנו מסיני. מאידך גיסא, לא לחינם מתקיימת הלווייתו של רבינו כעת בשבוע בו נקראת פרשת תרומה העוסקת בארון העדות המכיל את לוחות הברית וספר התורה. זאת כדי להזכיר לנו, שאמנם רבי ישראל סלנטר הפיץ בעולם את ערך המצוות שבין אדם לחבירו, אך בד בבד הוא שימש כארון התורה של הדור'.
הגאון מוילנא זצ"ל כותב וזו לשונו: "כל עבודת ה' תלויה בתיקון המדות שהן כמו לבוש למצוות וכללי התורה. וכל החטאים מושרשים במידות… עיקר חיות האדם היא להתחזק תמיד בשבירת המידות ואם לא למה לו חיים" (אבן שלמה א א-ב).
המידות הטובות הן התשתית והיסוד ללימוד התורה ולעבודת ה'. אדם יכול להתפלל, ללמוד ולקיים מצוות אבל אם הוא לא מקדש מלחמה כנגד המידות המושחתות ואינו נאבק בתאווה ובגאווה, העיקר חסר מן הספר והוא מחטיא את מטרת חייו.
רבי שמשון קרליץ זצ"ל סיפר מעשה שארע בימי נעוריו, כשלמד בישיבת מיר בפולין תחת עינו הבוחנת של המשגיח רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל.
במוצאי שבת בשעת לילה מאוחרת, סיימו רבי שמשון וחבריו ללמוד וצעדו לעבר פנימיית הישיבה. הבחורים פסעו לאיטם ברחובות מיר החשוכים, כשלפתע הגיעו לאזניהם קולות צעדים מהירים. הבחורים שחששו שמאחוריהם נמצאים שודדים או רוצחים, פתחו במנוסה מהירה, אך גם הרודפים האיצו את צעדיהם. בשארית כוחותיהם הגיעו הבחורים המבוהלים לפנימייה, נכנסו פנימה ונעלו אחריהם את הדלת.
כעבור דקות ספורות נשמעו מהלומות עזות על הדלת. בחוץ נצבו מספר אנשים, שהציגו את עצמם כשוטרים ואיימו לפרוץ את הדלת אם הבחורים לא יפתחו אותה בעצמם. בלית ברירה פתחו הבחורים את הדלת, וראו לנגד עיניהם שוטרים לבושים מדים, שדרשו מהם בתקיפות להציג תעודות זהות.
לכל הבחורים היו תעודות זהות, מלבד רבי שמשון שהצטדק בפני השוטרים והסביר כי תעודת הזהות שלו מונחת בחדרו הנמצא בפנימייה אחרת הממוקמת במרחק כמה רחובות. השוטרים לא קנו את התירוץ והודיעו לרבי שמשון שילוו אותו לחדרו, כדי שיציג בפניהם את תעודת הזהות.
השוטרים אמרו ועשו ויצאו מהפנימייה, כשהם מובילים עמם את רבי שמעון ברחובות מיר האפלים. לאחר מספר דקות הגיעה הפמליה לפנימייה המרוחקת. רבי שמשון הציג את תעודת הזהות שלו בפני השוטרים, והם שיחררו אותו לחיים טובים ולשלום.
למחרת היום נעמד המשגיח רבי ירוחם ליבוביץ בבית המדרש, דפק על הבימה והכריז את הדברים הבאים: 'מורי ורבותי! ברצוני לבשר לכם כי היום בבוקר נערכה ישיבת הנהלה, במהלכה ביקשתי לסגור את הישיבה. ההחלטה הסופית טרם נפלה, אך לפי המצב הנוכחי אינני רואה כל טעם בהמשך החזקת הישיבה'.
התלמידים ההמומים הביטו איש בפני רעהו בנסיון להבין מה מניע את רבי ירוחם לסגור את ישיבת מיר המפוארת. בעוד הבחורים תמהים ונבוכים סיפר רבי ירוחם את המאורע שארע אמש ושאל בקול רועם: 'אמרו לי בבקשה, איך יתכן שבחורי ישיבה מניחים לחברם ללכת לבדו עם שוטרים באמצע בלילה? איך לא חסתם על חברכם שנמצא בפחד נורא? איך יכולתם לעלות בנחת על מיטותיכם כשחברכם נתון בסכנת חיים? בלי מדות טובות, כל התורה אינה שווה מאומה, ובלי תורה אין צורך בישיבה. לכן אנו דנים עכשיו האם יש טעם להמשיך ולהחזיק את הישיבה'.
דבריו הנוקבים של המשגיח רבי ירוחם חדרו ללבות הבחורים ועודדו אותם לפשפש במעשיהם ולתקן את מדותיהם.
(מתוך הספר הנפלא 'לרומם')