יהודי אחד בא אל הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל רבה של העיר לודז' וסיפר לו, כי החזיר מציאה לבעליה וע״י השבת אבדה זו גרם לעצמו פורענות גדולה. לא ייתכן הדבר — אמר הרב — הרי שליחי מצווה אינם נזוקים״. ״ מצאתי — סיפר היהודי — ארנק ובו אלף רובל. למחרת קראתי בעתון מודעה כי המשיב יקבל דמי טרחה מאה רובל. באתי לאיש המודיע, ״פריץ״ מכובד, והחזרתי לו את הכסף, אולם הלה במקום לתת לי את המאה רובל, שהבטיח — התנפל עלי והרים קול צעקה, כי בארנק היו אלפיים ואני החזרתי לו רק אלף. הוא גדפני כאחד הריקים והשמיץ את כל מערכות ישראל. אנוכי בקשתיו בתחנונים שירפה ממני, אם אין ברצונך לתת לי דמי הטרחה, מילא — אבל אם השיבותי לך את האבדה מדוע אתה מעליל עלי עלילה מבזה כזאת״. אך כל זה לא הועיל ולא עוד אלא הגיש נגדי תביעה לבית המשפט — מה עלי לעשות הרי הוא גוי והשופטים גויים״…
״זו הצרה — אמר הרב — שרצית לקבל שכר טרחה מאה רובל בעד מצוות השבת אבדה, שחלה גם על אבדת גוי. הרב ביקש ממנו לשלוח אליו את סניגורו, וכשהאחרון בא הציע לו הרב להכליל בתוך דברי הסניגוריה כמה נקודות.
בשעת בירור המשפט טען ה״פריץ״ כי בארנק היו אלפיים רובל ואילו היהודי החזיר לו רק אלף. התובע דרש להענישו והוכיח כי אשמת כל היהודים בזה. הסניגור נאם את דבריו ולפתע פנה אל הפריץ ואמר לו:״המוכן אתה להישבע כי אבדת אלפיים רובל?
הפריץ, מבלי לרדת לעומק הכוונה — נשבע. הסניגור המשיך ואמר: אינני מפקפק כלל באמיתת השבועה של האדון הנכבד, וחלילה לי לחשוד בו. אבל היהודי שהשיב את האבדה יכול היה לא להשיב — אם כן מוכיח הדבר, כי הכסף הוא כלל לא של האדון, הוא בודאי איבד סכום אחר.
פני הפריץ קדרו והשופטים הרגישו בו, כי נשבע שבועת שקר. אבל כדי שלא לגרום לו בזיון בפומבי, הוציאו השופטים פסק דין להחזיר ליהודי את אלף הרובלים.
(רבי אליהו חיים מייזל)