הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
מה היה עושה הגר"ש פינקוס- אם יתברר לו שהוא גוי?
מספר יהודים ישבו ודנו ביניהם: מה היו עושים אם לפתע יתברר להם שהם גויים. חלק אמרו שיתגיירו מיד, אחרים אמרו שלא היו מתגיירים, אלא רק היו מקיימים שבע מצוות בני נח, כמו גויים 'טובים', והגר"ש פינקוס אמר: "קודם כל, לפני שאתגייר, הייתי רץ מיד ומקריב קרבן. שהרי בעוד שבימינו יהודי אינו יכול להקריב קרבן לה', אך גוי יכול להקריב קרבן"…
האם גוי יכול להקריב קרבן? – אכן, בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעים אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא קרבן עולה מקבלים ממנו, ואם הגוי נתן צדקה, מקבלים ממנו. נחלקו האמוראים: יש אומרים שבני נח מקריבים עולות ולא שלמים, ויש אומרים שמקריבים אף שלמים, כפי שנאמר בפרשת בראשית: "והבל הביא גם הוא מבכרת צאנו ומחלבהן", 'איזהו דבר שחלבו קרב על המזבח ואין כולו קרב? הוי אומר זה שלמים'. להלכה הגויים מקריבים עולות לבד. והכל כשרים להיקרב לבני נח, אפילו חיות ותרנגולות, זכרים ונקבות, תמימים ובעלי מומים, טהורים ולא טמאים, שנאמר בפרשתנו: "ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור", ו"טהורים" פירושו אותם שלא נעבדו בהם עברה.
● ● ●
פרופסור וונדל ג'ונס היה כומר בפטיסטי, תיאולוג וארכיאולוג. הוא התוודע לעם היהודי וייסד והנהיג ארגון שמאחד סביבו את אלפי הגויים, המחפשים תוכן רוחני אמיתי לחייהם, והחליט לקרוא לארגונו 'אגודת כרם בני נח'. עוד בהיותו נער הבין ג'ונס שתפקידו לעשות את שליחות ה' בעולם. הוא למד לימודי תנ"ך, תיאולוגיה וארכיאולוגיה לתואר שני. בשנות השישים החל להתעניין ביהדות. הוא פשוט התקשר לרב הקרוב, הרב הארי ברניס, וביקש לשמוע ממנו על יהדות.
ג'ונס מספר: "אחרי שנים כה רבות של לימודי תיאולוגיה, אחרי שאספתי תארים רבים, גיליתי שאיני יודע דבר על יהדות". בשנת תשכ"ח הוא הגיע לארץ על מנת ללמוד יהדות, במחלקה ללימודי יהדות באוניברסיטה העברית. "הייתי הלא יהודי הראשון שאי פעם התקבל ללימודים במחלקה הזו", הוא מספר. "באותו זמן למדתי בימים באוניברסיטה ובלילות בישיבת חב"ד בעיר העתיקה".
ג'ונס התגורר בטקסס, ושימש כיו"ר קהילת בני נח העולמית העוסקת בקידום שבע מצוות בני נח, ועסק גם כאריכאולוג החוקר את מקומם של אוצרות המקדש. הפרופסור הנכרי עמד בקשר עם קבוצות שמקיימות מצוות בני נח בארה"ב וברחבי העולם, בגרמניה, סקנדינביה, שוודיה, פינלנד, אנגליה, דרום אפריקה ובעוד ארצות.
בארבעים שנה האחרונות, מאז החל להתעמק בסודות בית המקדש, החל לבנות מודל זעיר של בית המקדש וכליו, והגיע מעת לעת לארץ, ובסיוע של תורמים ומתנדבים ערך חיפושים וחפירות ארכיאולוגיות. מאמציו הבלתי פוסקים לגלות את מקום המסתור של סודות המקדש, לצד העובדה שלא מצא את כלי המקדש האבודים, לא ייאשו את ג'ונס עד ימיו האחרונים. למרות בקיאותו ואהבתו הרבה ליהודים, וונדל ג'ונס לא התגייר מעולם. "אני רואה את עצמי כגשר בין ישראל, עם ה', ובין העולם כולו. אני רוצה להמשיך ולהביא גם אל תוך הכנסיות הנוצריות את דבר ה'", הסביר ג'ונס את התעקשותו להישאר בן נח. אבל שניים מילדיו, בן ובת, התגיירו.
לפני כמה שנים הלך פרופסור ג'ונס לעולמו בגיל 80, לאחר שסבל ממחלת הסרטן. לג'ונס לא היה מספיק כסף לטיפולים, מכיוון שאת כל כספו השקיע במאמצים הארכיאולוגים, ולהפצת מצוות בני נח. ג'ונס הוא 'חסיד אומות העולם', כיון שקיים שבע מצות בני נח, כפי שנקרא בס"ד בהמשך.
מדוע לא "שבע מצוות בני אדם הראשון"?
מדוע 'שבע מצוות בני נח' נקראו על שמו של נח, ולא על שמו של אדם הראשון? האם רק בניו וצאצאיו של נח התחייבו בשבע המצוות, או גם אדם הראשון ועשרת הדורות שמאדם ועד נח?
נאמר בפרשת בראשית: "ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל". מדוע הקב"ה לא אמר לאדם הראשון שלא יאכל מעץ הדעת וזהו? לשם מה הוסיף הקב"ה ואמר לו גם את המשפט שקראנו זה עתה?
חז"ל דורשים שבתוככי משפט זה, מכל מילה שבו, הצטוו אדם הראשון וזרעו בשבע מצוות, מלבד האיסור לאכול מעץ הדעת. ואלו הן: עבודה זרה, ברכת השם, שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל, אבר מן החי ודינים. מהמילה "ויצו" למדים שאדם וזרעו התחייבו על שמירת הדינים, (וכפי שנאמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו…לעשות צדקה ומשפט"). מהמילה "השם" למדים שהם התחייבו בברכת השם, מהמילה "אלוקים" למדים על איסור עבודה זרה, (כמו שנאמר "לא יהיה לך אלוקים אחרים"), מהמילים "על האדם" למדים שנאסר על הגויים לרצוח שפיכות דמים, (כפי שנכתב "שופך דם האדם") והמילה "לאמר" למדים על איסור גילוי עריות, (כנאמר בתורה "לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר"). מהמילים "מכל עץ הגן" למדים שהותר לאדם לאכול רק מהעצים המופקרים לך, ולא מגזל והמילים "אכל תאכל" למדים שהותר להם לאכול רק את העומד לאכילה ולא אבר מן החי. ויש שפירשו: "מכל עץ", שאין בו חיות, "אכול", אבל מדבר שיש בו חיות, היינו אבר מן החי ובשר מן החי, "לא תאכל". ישנן דרשות אחרות בחז"ל על לימודיהן של שבע המצוות, ובודאי תלמידי החכמים שבינינו מכירים אותן היטב.
שבע מצוות אלו, מכיון שנדרשים מהפסוק שנאמר לאדם הראשון, סוברים רוב הראשונים שאף אדם הראשון עצמו נצטווה בכולן, ואפילו באיסור אבר מן החי נצטווה, ולמרות שלא הותר לו בשר לאכילה, ורק כשבאו בני נח הותר להם לאכול בשר, מכל מקום נאסר על אדם הראשון לאכול אבר מן החי, מפני שלא נאסר בבשר אלא מן המת, והוצרך לאסור לו אף בשר מן החי, או מפני שלא נאסר לאדם הראשון אלא להמית ולאכול, אבל המתה מאליה היתה מותרת לו, ואילו אבר מן החי שנפל מאליו נאסר לו, או מפני שלא הוזהר על בשר, אלא שלא הותר לו, ומן הסתם כל נבראים שבעולם אסורים לו עד שיקבל רשות, ומכיון שלא הוזהר אינו נהרג עליו, ועל אבר מן החי הוזהר.
ישנם מחכמינו ז"ל, וגם הרמב"ם, הסוברים שאדם הראשון נצטווה על ששה דברים בלבד, וכשבא נח ניתוסף לו איסור אבר מן החי, ומה שנאמר לאדם הראשון "אכל תאכל", ולא אבר מן החי, הוא רק רמז לאיסור על הדורות הבאים שנאסרו באבר מן החי. ישנם תנאים הסבורים שאדם הראשון הצטווה רק על חלק משבע המצוות ולא על כולן, ויתכן שזאת הסיבה ש"שבע מצוות בני נח" נקראות על שמם של "בני נח", ולא "שבע מצוות בני אדם הראשון", כי אכן אדם וזרעו לא התחייבו בכל שבע המצוות.
שבע מצוות בני נח הן כעין כללים ויש בהן פרטים רבים. ישנם ראשונים שכתבו ששבע מצוות כלליות הן, אך בפרטן הן שלשים מצוות, ויש האומרים שכל המצוות התלויות בסברה הכל מתחייבים בהן, אף בני נח. מלבד שבע המצוות ישנן גם מצוות שבקום ועשה, שנצטוו עליהן הגויים.
בשבע המצוות ישנם דברים שבהם נבדלים בני נח מישראל, בין להחמיר ובין להקל. מסיבה זו נחלקו האמוראים ממתי חייב בן נח על עבודה זרה. ישנם סבורים שגוי חייב על עבודה זרה מרגע שעשה אותה, למרות שלא עבד לה, שלא כיהודי שאינו חייב מיתה עד שיעבוד את העבודה הזרה. יש ראשונים שכתבו שבן נח אינו מוזהר על השיתוף, היינו שיתוף שם שמים עם עבודה זרה.
הסתפקה הגמרא האם בני נח מצווים על קידוש השם, שאם אנסו גוי בכח לעבוד עבודה זרה, האם הוא מחוייב ליהרג ולא לעבור, כמו שישראל מחוייב, שכשנצטוו בשבע המצוות נצטוו עליהן ועל כל השייך בהן, וקדושת השם שלהן בכלל שבע המצוות, או שלא נצטוו על כך. יש שמצדדים לומר שבשפיכות דמים אף בני נח מצווים ליהרג ולא לעבור, לפי שהטעם של שפיכות דמים הוא מסברה שמי יאמר שנפשך חביבה יותר משל זה ("מאי חזית דדמא דידך סומק טפי"), וסברא זו קיימת גם בבני נח.
מדוע הורגים גוי שאכל מקרבן הפסח?
הגמרא במסכת פסחים מספרת על גוי רמאי שהיה עולה לירושלים, מתלבש כיהודי ומשקר שהוא יהודי ואוכל מקרבן הפסח. כששב לעירו נציבין, התפאר הגוי בפני רבי יהודה בן בתירא ואמר לו: "בתורה כתוב שאסור לגוי לאכול מקרבן הפסח, ואילו אני אוכל בכל שנה מהחלקים המובחרים שבקרבן".
שאלו רבי יהודה בן בתירא: "האם גם את האליה, שהיא חלק שמן הכליות לצד הזנב, נתנו לך לאכול? בפעם הבאה שתעלה לירושלים, תדרוש שיתנו לך לאכול מהחלק המשובח הזה"…
רבי יהודה בן בתירא ידע שאסור לאכול את החלק הזה, אותו מקריבים על גבי המזבח, והוא רצה שבקשת הגוי תעורר תמיהה והמנויים עימו לאכילת הקרבן יגלו שהוא גוי ויהרגוהו. וכך היה. הגוי הגיע לירושלים וביקש לאכול מהאליה. הסבירו לו שהאליה מוקרבת על המזבח ולא אוכלים אותה, ושאלוהו מהיכן צץ לו רעיון מוזר שכזה?. "רבי יהודה בן בתירא אמר לי שאבקש את האליה", אמר הנכרי והסובבים אותו הבינו שיש דברים בגו. הם חקרו וביררו, גילו שמדובר בגוי מתחזה והרגו אותו.
מדוע הורגים גוי שאוכל בשר מקרבן הפסח? רבי אלחנן וסרמן מסביר שהגוי המתחזה גזל את הבשר מהיהודים, שהרי הם שיתפוהו בקרבן רק בגלל שסברו שהוא יהודי, ואילו הוא רימה עליהם וגנב מהם במרמה את הבשר, וגוי שגונב, חייב מיתה…
הגנבה בכלל גזל היא, ובן נח חייב עליה, אחד הגוזל או הגונב ממון או נפש, כשכם שגזל את דינה, ובין שגזל את הנכרי ובין שגזל את הישראל חייב. בן נח שגזל אפילו דבר שאינו שווה פרוטה, חייב עליו ונהרג עליו, לפי שהגויים אינם בני מחילה, שאכזרים הם ואינם מוחלים אף על דבר מועט. אך יהודי שגוזל דבר ששווה פחות מפרוטה, מוחל לו מן הסתם בעל הדבר, כי עם ישראל רחמנים בני רחמנים הם ומוחלים לגזלנים על דבר מועט שנגזל מהם. בשר מן החי אף הוא בכלל איסור אבר מן החי לבני נח, אך ישנם הבדלים רבים בין איסור של אבר מן החי של עם ישראל לאיסור הגויים.
הגויים חייבים להקים בתי משפט
אנו בזים בכל לב לבתי המשפט, הנוהגים בערכאותיהם כמשפטי הגויים, אך עלינו לכבד ולהוקיר את שופטי בתי המשפט בעולם הנכרי, הדנים בבתי המשפט שלהם את הגויים עצמם ומשליטים חוק וסדר. מדוע?
כשם שישראל מצווים להושיב בתי דינים בעיירות שלהם, כך בני נח מצווים בעיירות שלהם, בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. לדעת הרמב"ם ועוד ראשונים, על הדיינים לדון את בני נח בשש מצוות שלהם ולהזהיר את העם, ואף העובר על המצווה השביעית זו, מצוות העמדת הדיינים, חייב ונהרג. לכן כשהגויים ראו גוי אחד שעבר על אחת ממצוות בני נח ולא דנו אותו, הם עצמם נהרגים. לכן נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל ותושבי עירו ראו וידעו ולא דנוהו. בכלל חיוב זה מחוייבים הגויים למנוע כל עוול וחמס, ועליהם לדון בחומרה את כל דיני ממונות שבין אדם לחברו, כגנבה ואונאה. (והאם בבתי משפט הנכרים צריכים גם לדון את יתר החוקים למען הסדר הטוב? זהו נושא רחב בפני עצמו).
אם חשבתם שרק בבית הדין שלנו עושים לנידונים בבית הדין "פשרות", הרי שטעיתם. המאירי כותב שגם הגויים מצווים על הפשרה, שנאמר: "לעשות צדקה ומשפט", והרי משם למדנו דינים לבני נח, וצדקה זוהי פשרה.
ה'משנה למלך' מצדד לומר שבני נח מוזהרים על חילול שבועה, שהרי אברהם ויצחק השביעו את אבימלך מלך פלשתים ויעקב השביע את עשו, ונסתפק לומר שחילול שבועה אולי נכלל בכלל ברכת השם, היינו שלא להישבע בשמו לשוא או לשקר.
גוי שהכה יהודי- חייב מיתה
הנס הומפרב היה נאצי, שאהב להכות יהודים במקלו. אם היינו נמצאים כעת תחת שלטון התורה, מה היה עלינו לעשות לאותו הנס הומפרב ולכל חבריו, שנהנו להכות יהודים לשם שעשוע וסדיזם אנטישמי?
גוי שהכה יהודי חייב מיתה, שנאמר על משה רבינו "ויפן כה וכה וכו' ויך את המצרי", שמשה הרג את המצרי מפני שהכה איש עברי. חיובו הוא רק בדיני שמים, שאין הלימוד אלא אסמכתא בעלמא, ואפילו חבל בו אינו נהרג. בגדר האיסור יש אומרים שהוא משום גזל, ולכן אפילו הכה חברו בן נח, חייב, והר"ן כותב דוקא כשהכה יהודי, שאיסורו משום קדושת ישראל.
רק יהודי יכול לנוח יום בשבוע, בשבת, אך גוי ששבת ממלאכתו יום שלם חייב מיתה, שנאמר: "ויום ולילה לא ישבתו", ומוסב לא על ששת העתים המוזכרים שם בלבד, אלא אף על בני האדם, שלא ישבתו ממלאכתם יום ולילה. הגמרא בסנהדרין אומרת שלגוי אסור לשבות ממלאכה לא רק בשבת, אלא גם באחד מימות החול. הראשונים נחלקו בגדר איסור זה. לפי רש"י, סתם מנוחה נאסרה להם, אפילו כשאינם מתכוונים לשם חובה, כשבת שהוא יום שביתה לישראל או ביום ראשון, שהוא היום שהנוצרים שובתים בו משום חיוב דתם, אלא אסורים להיבטל ממלאכה אפילו ביום שאינו בן שביתה להם, והרמב"ם, המאירי והרמ"ה אומרים שהאיסור הוא כשמבדה דת ועשה אפילו אחד מימות החול כמו שבת, או שאם עשה חג לעצמו, הוא חייב מיתה.
הר"ן והרמ"ה סוברים שגם הגויים מצווים על מצות צדקה, שנאמר: "לעשות צדקה ומשפט", וכשם שממשפט למדנו מצות דינים לבני נח, כך למדים מצדקה, שפירושה כמשמעה, מצות צדקה, ולא חשבוה בשבע המצוות לפי שהיא בקום ועשה, וזוהי אחת משתי מצוות עשה שנוספו לבני נח. ואולם מדברי הרמב"ם נראה שלדעתו הגויים אינם מצווים על כך, אלא שיכולים לקבל עליהם את מצות הצדקה.
גויים אינם חייבים במצות כיבוד אב ואם, אך כתבו האחרונים (רבי עקיבא איגר, לאור דברי הרמב"ם, וראו בקונטרסי רינת שמואל בענין) שמכל מקום גם הגויים קיבלו על עצמם מימות עולם לכבד אב ואם, ולכן אמרו חז"ל במדרש תנחומא: "מי גרם הקללה לחם, שביזה את אביו, אבל יפת שכיבד אביו פרע לו הקב"ה",
אם גוי רוצה להתחזק, יכול הוא לקיים את שבע המצוות או להתרומם פי אלף אלפים יותר ולהתגייר, אך אסור לגויים לחדש דת ולעשות מצוות לעצמם מדעת עצמם. לכן בן נח שעסק בתורה חייב מיתה, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה", ודרשו חז"ל: לנו מורשה ולא להם. ומדוע איסור זה לא נוסף על שבע המצוות?
מסבירה הגמרא שאין צורך לצוות על מצוה נוספת, לפי שדין זה הוא בכלל איסור גזל, מכיון שהתורה ירושה לנו ולא לגויים, או שהוא בכלל איסור עריות, למי שדורש "מורשה" מלשון "מאורסה", שהתורה מאורסה לישראל בלבד. לדברי הכסף משנה, דרשות אלו אינן אלא אסמכתות בעלמא, והגוי אינו חייב מיתה אלא בידי שמים, אבל אינו נהרג בידי בית הדין אם למד תורה, ולכן לא נמנה איסור זה בשבע המצוות.
הרמב"ם פוסק שאם עסק הנכרי בתורה או שבת ממלאכה בשבת או ביום אחר או שחידש דבר בתורת דת ומצוה, מכים אותו ועונשים אותו ומודיעים אותו שהוא חייב מיתה בידי שמים על זה, אבל אינו נהרג.
נכרי שעשה מצוה נותנים לו שכר מצוה, אך לא כמי שהוא מצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, אבל שכר מצוה בידו, והתורה אמרה: "ככם כגר", ולפיכך נכרי שרוצה למול את עצמו לשם מצוה, ישראל מל אותו. וכתבו הראשונים שמכיון שהנכרים אף על פי שאינם חייבים במצוות אם עשו מהן שום דבר יש להם קצת שכר, לכן מעשיהם במצוות קיימים, והנכרי שתרם תרומתו תרומה.
תורם גוי תרם סכום כסף גדול מאד לידי הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל. הגרי"ש ידע כמובן את ההלכה שניתן לקבל כספי צדקה מגויים, אך הוא לא רצה שבני הישיבה הקדושה יהנו מכספי גויים, אך מצד שני- היה חבל על הכסף, שנתרם לשם שמים. נטל הרב את הכסף וקנה בו הררי גלילי ניר טואלט לחדרי השירותים בישיבה…
חסיד אומות העולם
ב'יד ושם' בירושלים ישנה שדרת עצים, שניטעה לזכר 'חסידי אומות העולם', גויים שהצילו יהודים בשואה. לא ברור (לי, בכל אופן) האם גוי שהציל יהודים בשואה נחשב ל'חסיד אומות העולם', אך הרמב"ם כותב לנו מיהו 'חסיד אומות העולם' לפי ההלכה. וכך כותב לנו הרמב"ם: "כל המקבל עליו שבע מצוות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם".
האגדה מספרת על בן ישיבה מתמיד, צדיק ולמדן, שהוריו גילו לו שאמו נוצריה והיא התגיירה בגיור רפורמי פסול. בן הישיבה העילוי וירא ה' הינו בעצם גוי גמור. האם עליו להתגייר ולהיכנס תחת כנפי השכינה, או שעליו להישאר גוי ולהסתפק בכך שיקיים שבע מצוות בני נח?
בשאלה זו דנו הרבה אנשים. התורה אינה דוחפת נכרים להתגייר וליהדות אין צורך שיתווספו אליה גרים. ואמנם כל מי שיודע יהדות מהי, ועד כמה היהודי קרוב לבורא יתברך בעצם היותו יהודי, ובודאי כיהודי המקיים תורה ומצוות, וכמה גדול שכרו, פי אלף אלפי אלפים ורבי רבבות יותר מגוי, גם מגוי המקיים שבע מצוות בני נח, אינו שואל שאלות כאלה. כל אדם שמבין, היה רץ מיד, באותו הרגע, להתגייר כדת וכדין ולקיים את כל מצוות התורה הקדושה.