"וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג יח)
מבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל שכל אחד יצא ממצרים עם חמשה ילדים, וזהו תמיהה גדולה מאוד, היתכן שזה היה מספר הילדים של כל יוצאי מצרים? כולם לאף אחד לא היה מספר אחר? ועוד: הלא ילדו מינימום ששה בכרס אחד: (עיין בתנחומא פרשת פקודי סימן ט)
ואם תמה נתמה על דברי היונתן בן עוזיאל יתווסף לנו תמיהה על דברי תרגום הירושלמי, שאומר
"..מזיינין בעובדא טבא סליקו בני ישראל פריקין מארעא דמצרים"
אומר הירושלמי שהחמושים זהו מזוינים, אבל לא בנשק צבאי אלא במעשים טובים! כלומר שלא היה להם מעט מעשים טובים, אלא הם 'חמושים' במעשים טובים היינו שזהו הדבר הניכר ביותר אצלם, ואנו יודעים שעם ישראל הוזקק למול ולהקריב קרבן פסח בגלל שלא מצא להם הקב"ה זכות שיגאלו בה כנאמר בנביא: "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ… " אומרים חז"ל: "הגיע הקץ של גאולה ואת ערום ועריה בלא מעשים טובים לכך נאמר וירא אלוקים שאין בידם מעשים ליגאל בהן"
בא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם, רש"י הק' מביא את דברי המכילתא מהו וחמושים:
"דבר אחר חמושים מחומשים אחד מחמשה יצאו וד' חלקים מתו בשלשת ימי אפילה:" (רש"י שם)
אומר הג"ר יוסף צבי סלנט זצ"ל בספרו 'באר יוסף' נפלא ביותר: ארבע חלקים מעם ישראל מתו בחושך כי היו להם פטרונים אצל המצרים ולא רצו לצאת ממצרים, ברור הוא שאלו היו מבוגרים בלבד ילדים לא היו בעלי משרות וקריירות במצרים לא היה סיבה לילדים לא לרצות לצאת, א"כ בודאי נענשו רק ההורים, נמצא שהמוני ילדים נשארו בלי אב שיוציאם ממצרים, רק לחמישית היה אבא, ומה יעשה בארבעת החלקים הנוספים?
אלא שכל אחד נטל עמו את ילדיו הרבים ונשא על עצמו עוד ילדי ארבע משפחות, אומר היונתן בן עוזיאל "וכל חד עם חמשא טפלין סליקו בני ישראל מארעא דמצרים" חמשה טפלין הכוונה חמשה 'עדרים' של ילדים, משפחתו ועוד ארבע משפחות עמו יחד הן חמש, כך יצאו ממצרים.
**
אומר הבאר יוסף, נבין מעתה קושיא חמורה, עם ישראל יוצא באמצע פרשת בא "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:" (שמות יב מא) בפסוק זה כתוב שיצאו וכתוב כמה היו כאן היה צריך לכתוב כמה יצאו שיצאו חמושים, מה המקום כאן בתחילת פרשת בשלח להדגיש זאת?
אלא שבאה תורה לפרסם את צדקת בנ"י וחסדם, בדרך העולם כשמשפחה יוצאת לטייל ויש להם שכן יתום יטלו אותו איתם, אבל כל זה כשזה ילד או שניים, וגם כשיודעים הם לאן הולכים ומתי יחזרו, יש בידם די מזון גם לילדי השכנים, אבל כאן מספרת התורה עם ישראל יוצא למדבר לדרך רחוקה מאוד מבלי לדעת מתי יגיעו לייעדם, מה יאכלו וממה ישתו, ובכל זאת נטלו עמם לא ילד אחד אלא ארבע משפחות – עשרות ילדים נוספים לעשרות שלהם, עם כל הדאגה והפחד מהבאות, כמה אמונה צריך בזה וכמה לב רחום וחנון, אין לזה הסבר במילים כלל.
מבינים אנו היטב את כל ג' הביאורים, כולם אחד, בנ"י אומר הירושלמי יצאו מזויינים במעשים טובים, ומה הם המעשים הטובים אומר המכילתא שהרי רק אחד מחמשה יצאו וממילא נשארו ילדי רבים, מפרט היונתן בן עוזיאל כל אחד יצא וחמשה טפלי חמשה משפחות ברכות מאוד. זהו אפוא המזויינים במעשים טובים!!!.
**
סיפר הגאון ר' צבי מרקוביץ זצ"ל: בעיר סלונים כבכל עיר היה בית הכנסת אורחים שהיה מתוקצב מקופת הקהילה, ולימים קמו נציגי השמאל בוועד הקהילה שהיו מכונים "האידשיסטים" והתנגדו להקצאת הסכום מהקופה. בטענם שאת האורחים החשובים ממילא מזמינים נכבדי הקהילה לביתם. נשאר איפה שהכנסת אורחים מיועדת לפשוטי העם- ארחי ופרחי – כלשונם, אין אם כן הצדקה לממן אותם מקופת הקהילה, איננו זקוקים להם כאן.
מיד קם חותנו המרא דאתרא הגאון רבי שבתאי יגל זצ"ל ואמר: שנינו במשנה על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".
נשאלת השאלה מדוע בתורה ובעבודה כתוב בה"א הידיעה. ובגמ"ח לא כתוב ועל "ה"גמ"ח? התשובה היא שחז"ל צפו ברוח קודשם שיבואו ימים שיהיה ויכוח בעם ישראל מה זה "תורה", כאן יקומו רפורמים או פשרנים אחרים וכל אחד יאמר תורתנו היא התורה. ע"ז אמרו על "ה'תורה בה"א הידיעה , דוקא אותה תורה שניתנה מהקב"ה למשה רבינו בסיני. וכך בעבודה ראו ברוח קודשם. שיבואו ימים ואלו יאמרו עבודה זהו ע"ז רח"ל. ואלו יאמרו עבודת כפיים, עבודת אדמה. ע"כ אמרו "ה"עבודה בה"א הידיעה, עבודת ה'.
אולם בגמ"ח לא ציינו בה"א הידיעה, לומר לנו שבזה אין הבדל "גמילות חסדים צריך לעשות עם נכבדים כמו עם ארחי פרחי. עם בני משפחתו כמו עם אנשים זרים". אחרת אין זו מידת גמילות חסדים שעליה העולם עומד!
אני רוצה לשתף את הציבור במושג מרומם של חסד
סיפורי חסד יש בעם ישראל נפלאים וגדולים, אני רוצה לשתף את הציבור במושג מרומם של חסד ודאגה אמיתית לזולת. אותו שיתף אותי הג"ר יחיאל הלוי נוביק שליט"א ראש כולל 'דעת יוסף' באשדוד במסגרת נסיעותיו לאחינו בני ישראל בארה"ב לזכותם להיות שותפים להחזקת תורה, ניגש לגבאי צדקה בשם ר' י. קלמר, וביקש לחבר אותו למספר יהודים אמידים, הלה אמר שהוא עמוס מאוד ואין באפשרותו אבל הוא יתן לו את הטלפון של אביו הגאון רבי יהודה קלמר אולי הוא יחבר אותו, אבל הדגיש, אבי אדם מאוד עסוק וקשה מאוד לתפוס אותו…
אכן לא היה פשוט, אך ברגע שענה רבי יהודה לטלפון וקבע עמו פגישה, כשהפגישה לא יכלה לצאת לפועל למחרת כבר פיצה אותו בכך שהשיג עבורו תרומה מכובדת, כל זאת מבלי לראות אותו בכלל, והוא הוזמן לשהות בביתו בשבת הקרובה במקום רבנותו ב'ווסט אמפ סטיידט' הוא נענה להזמנה, ושם זכה להכיר יהודי תלמיד חכם בגיל שיבה שמעבר לרבנותו במקום הינו בעל חסד הדואג דאגתו של כל יהודי ויהודי, ואיפה שזה מגיע לסיוע למוסדות תורה הוא יוצא מכליו ימים ולילות למען הזולת.
מאז היה זה דבר קבוע שבכל פעם שהיה מגיע לארה"ב שבת אחת היה נוסע להתארח אצל הרב קלמר, וכאן הוא מספר על השבת האחרונה בה הגיע להתארח, היה זה לפני כשבע שנים, לאחר מכן כבר חשב שזה מטריח את הרבנית ולא אבה עוד להטריח, הוא הגיע כמה שעות לפני שבת כשהרבנית ובנה מקבלים את פניו באומרם שהרב יגיע מאוחר יותר, בהתקרב כניסת השבת הוא שומע שבנו של רבי יהודה משוחח טלפונית עם אביו ומסביר לו על דרכי הגעה, זה היה נשמע לו משונה מאוד, רבי יהודה במסגרת עיסוקיו הרבים למען הזולת הכיר את הרדיוס של האלף ק"מ שסביבו על כף היד, ופתאום כאן הוא צריך את עצתו של בנו, אבל הוא לא שאל כלום.
השבת פרסה כנפיה, והבן אמר שאביו אמר שילך לתפילה הוא כבר יגיע בהמשך, הם צעדו הרב נוביק ובנו של רבי יהודה לתפילה, התפילה הסתיימה והם חזרו לבית כשרבי יהודה עדיין לא הגיע, הרבנית אמרה שהוא השאיר הוראה שאם הוא לא יחזור שיעשו קידוש ויתחילו את הסעודה, הסעודה התחילה ועל אף שהאריכו בדברי תורה ובזמירות הרב לא הגיע… או אז נשמעו נקישות בדלת, בחורי הקהילה החלו להיכנס אחד אחד, היה זה דבר קבוע שהבחורים הגיעו לזיץ בליל שבת בהם היו שרים שירות ותשבחות יחד עם שיחה שמבר בפניהם הרב, הרבנית ידעה גם לומר כאן שהרב אמר שאם לא יספיק להגיע שהרב נוביק יאמר את השיחה בפני הבחורים.
כך עברו ארבע שעות מאז כניסת השבת ועדיין הרב לא הגיע, הרבנית החלה לדאוג, הרב כבר חצה את גיל השבעים היה חולה לב וחולה סוכר גבוה, הוא לא חזר ומי יודע… הנכדים התבקשו לצאת לנסות לאתר אותו, ב"ה לאחר רבע שעה חזרו בריצה שהרב מתקרב לבית, הוא הגיע לא נכנס לסלון כדי לא להפריע למהלך השיחה, עשה קידוש במטבח סעד לצד רעייתו במטבח.
ורק לאחר מכן הצטרף לבחורים לשיר עמהם… כמובן שהדבר סיקרן מאוד, מה יש לרב לאחר ארבע שעות אחרי כניסת השבת?
למחרת סיפר לו בנו.
הרב קלמר קיבל טלפון
הרב קלמר קיבל טלפון מיהודי שחזר בתשובה, אמו שוכבת בבית חולים מרחוק שעתיים נסיעה משכונתו של הרב, מצבה קשה מאוד ויש שם מחלוקת קשה בינו ובין אחותו שהיא האפוטרופסית החוקית של האם, ושאינה שומרת מצוות. האחות רצתה לעשות איזו פעולה הנוגדת את ההלכה, והאח התנגד בתוקף והתחנן לרב שיבוא לעזור לו למנוע את אחותו מהצעד הבלתי הפיך הזה…
לרבי יהודה לא היה שאלה, הוא עלה על רכבו וגמא את שעתיים הנסיעה נפגש עם ביתה של הגברת ושוחח עמה בכל מיני דרכים, שש שעות! עמל לשכנע אותה עד שהשתכנעה, רק אז חזר לרכבו לנסוע חזרה, כשהשעה היא שעה לפני כניסת השבת, הוא נסע עד עשרים דקות לפני השקיעה, החנה את רכבו בצידי אחת הכבישים הראשיים, נטש את הרכב ועצר מונית של גוי, נסע איתו עוד עשר דקות, ואז מסר לו את מפתחות הרכב אמר לו היכן הרכב נמצא, וביקש שבמוצאי שבת יגיע לכתובת הבית שלו, יסיע אותו למקום הרכב והוא ישלם לו בעין יפה…
משם צעד רגלית במשך ארבע שעות! יהודי למעלה מגיל שבעים חולה לב וסוכר גבוה, לא לפני שחישבן עם בנו איך ללכת ולא להסתבך עם בעיה של הליכה מחוץ לתחום שבת.
כל זה מדובר בשביל אשה שהוא לא מכיר לא אותה וגם לא את בנה החוזר בתשובה, אבל מצווה, ועזרה לזולת לא שואלים למי ולא איך, ולא מה המחיר האישי שהוא ישלם עליה.