דקה מתוקה על העמוד היומי: במוצאי שבת – מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים
את התיאור דלהלן על מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, שמענו מאברך שכל אימת שהוא פותח בתיאור המעשה עיניו דומעות מהתרגשות:
בחור צעיר בגיל בר מצוה הייתי באותן שנים לאחר פטירת הרבנית ע"ה. מקום מגורי היה בסמיכות לבית הכנסת "אוהל שרה". רבנו היה נוהג ללמוד שם בשבת לאחר סעודה שלישית, ולאחר שהסתיימה תפילת ערבית חזר רבנו למקומו והמשיך ללמוד בהתלהבות.
אחת הדמויות הייחודיות והנודעות בשכונת מאה שערים חס על זמנו של רבנו וחפץ היה שיוכל להמשיך את תלמודו לאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת מבלי שיצטרך לטרוח אחר מניין לתפילת ערבית, ומבלי שיצטרך לעלות לביתו לערוך הבדלה. לצורך כך, ביקש ממספר אנשים דרי הסביבה שיעלו להתפלל תפילת ערבית של מוצאי שבת בבית הכנסת "אוהל שרה". המניין עצמו היה מצומצם, ואני, נער שזה עתה נכנסתי לעול מצוות, זכיתי להצטרף למניין זה ולהתפלל עם רבינו במשך שנתיים באופן קבוע.
לאחר התפילה היו עושים הבדלה בעבור רבנו, ובעבור ברכת "בורא מיני בשמים" היה שם ב"אוהל שרה" 'בשמים ביקסל' [קופסת בשמים] קטנה ועתיקת יומין ששכנה שם משנים קדמוניות. את ה'בשמים ביקסל' היו מעבירים בין המתפללים אחד לאחד, ולאחר שגמרו להעביר בין כולם, היה המבדיל עובר לברכת "בורא מאורי האש".
פעם אחת העבירו את ה'בשמים ביקסל' בין כל המתפללים, ואילו אלי, הבחור הצעיר שזה עתה מלאו לו שלוש עשרה שנה, כמעט ילד, איש לא שם לב.
אני כשלעצמי לא חשתי בחוסר נעימות כלשהי, הבנתי שמטבע הדברים קשה לאנשים זקנים לשים לב לילד צעיר שזה עתה הפך לבר מצוה ולדאוג שיריח את הבשמים. זהו דבר רגיל ומצוי.
אולם מתוך מניין המתפללים היה אחד בלבד שנתן דעתו עלי – הילד הצעיר.
רבנו!
הוא חיכה שה'בשמים ביקסל' יגמור את ה'סיבוב' בין כל המתפללים, ואז ניגש אל האחרון שבהם, לקח ממנו את ה'בשמים ביקסל', הלך מספר פסיעות, ניגש לעברי והושיט לי את קופסת הבשמים.
הוא, הארי הזקן, לקח עמו את שמונים וחמש שנותיו וגחן לעברי, הילד הצעיר שזה עתה מלאו לו שלוש עשרה שנה.
ממרום עיונו בתורה ושקיעתו העצומה, לא שכח לשים לב לכל סביבותיו ולהניח דעתו של ילד צעיר המתפלל במניין של זקנים ואיש אינו מתייחס אליו.
חזרתי הביתה, דומע כולי מהתרגשות. שנים רבות עומד המחזה הזה מול עיני ואינו מרפה ממני. הסיפור עם ה'בשמים ביקסל' אינו מסתיים כאן. יש לו המשך מעניין:
עברו ימים ושנים, ולאחר שבית הכנסת "אוהל שרה" כמעט והתרוקן ממתפלליו, החליטה קבוצה אחת מתושבי מאה שערים לקבוע את מקום תפילתם בבית מדרש זה. כששמעתי על כך, מיהרתי לעבר בית הכנסת "אוהל שרה", הגעתי לשם בעיצומם של השיפוצים והשינויים והחלפת הריהוט, חיפשתי את ה'בשמים ביקסל' העתיק שעמד ללא שימוש שנים רבות. לאחר ששילמתי לקופת בית הכסת סכום כסף כשל שוויו של ה'בשמים ביקסל', הוא עבר לרשותי ומתנוסס כיום לתפארה בוויטרינה שבארון הספרים בסלון ביתי, כחפץ מיוחד שיש לי ערך רגשי עצום כלפיו.
מבין אלו שמבקרים בביתי, לא כל אחד מבין מה לו ל'בשמים ביקסל' קטן ועתיק יומין להתנוסס בגאון במרכז הוויטרינה, איך אני יכול להסביר איזה ערך רגשי מופלא יש ל'בשמים ביקסל' זה? ממנו למדתי ועדיין אני למד מהן מידות טובות! ומה זה לחשוב על הזולת!
הסטנדר נעשה קל
מעשה שהיה לפני שנים רבות: ילד צעיר שהיה מתפלל באופן קבוע בבית המדרש "תפארת בחורים" שם לב לעובדה שכל אימת שרבנו רוצה לסובב את ה'סטנדר', הוא מתקשה בכך מחמת כובדו של הסטנדר, שהיה קבוע בו מדף נעול בספרים שרבנו נצרך להם.
החליט הילד להקל על רבנו, וכל אימת שנצרך לסובב את הסטנדר, קם ממקומו, הלך ל'מזרח' וסובב את הסטנדר הכבד.
רבנו ראה את מעשיו של הילד ולא אמר מאומה.
אולם לאחר יומיים הבחין הילד שהסטנדר נעשה קל!
כיוון שראה רבנו שהילד החליט לסובב את הסטנדר באופן קבוע, החליט להקל מעליו. הוציא מתוך המדף הנעול את הספרים הנצרכים שהיו לו שם, וכך הפך הסטנדר קל לנשיאה.
חכם לב יקח מצוות
אחד מחברי חברת "תפארת בחורים" עשה לעצמו מנהג לנקות את בית המדרש שלא על מנת לקבל פרס.
חפץ רבנו להעלות את הנהגתו על נס, כדי שתהא זו דוגמא לרבים. באחד הימים כשלא נכח הלה בשיעור, לימד רבנו ברבים את הסוגיה העוסקת בעניין: "חכם לב יקח מצוות". שעה ארוכה הסביר מהו "חכם לב" ובמה נתייחד משה רבנו שעסק בעצמות יוסף בשעה שעסקו בביזת הים. הסביר שמהותו של "חכם לב" הוא שעוסק במצוה שאין רבים הרודפים אחריה. אחר כך פתח ואמר: כאן בחברתנו מצוי יהודי שהוא בגדר "חכם לב", הוא לקח על עצמו מצוה רבתא שאין רבים רודפים אחריה, והוא מנקה את בית המדרש ומסדרו לכבוד שבת קודש. יש להעלות את התנהגותו על נס וללמוד ממנו לעצמנו.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'גדולה שימושה')