המשגיח, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטין זצ"ל, היה רגיל לספר בהתפעלות כי בקלם היו אומרים בתפלת שחרית את ברכת 'עזרת אבותינו' במשך עשר דקות תמימות!
זמן מקצב זה, הבהיר המשגיח, לא היה מיעד עבור אותם המאחרים לבוא, כדי שיוכלו להצטרף לתפלת שמונה-עשרה עם הצבור. אלא המטרה היתה שהחניכים יוכלו לומר את המלים מתוך נחת, מתוך התבוננות וישוב הדעת.
כדי שישיבו אל לבם את היסודות המפלאים שנזכרו שם, וטומנים בחבם את כללות יסודות האמונה: "עזרת אבותינו אתה הוא מעולם. מגן ומושיע לבניהם אחריהם בכל דור ודור… אמת, ממצרים גאלתנו, מבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת, ובכורך גאלת…"
המשגיח התבטא פעם: "כאשר ה'שליח צבור' דפק על העמוד כדי להורות על המשך התפלה, חשתי כאלו נטלו ממני ענג עצום… בהמחשה גשמית הייתי מציר זאת – כאלו הוציאו לי חתיכת בשר מהפה…".
עד כדי כך היתה תחושת ההנאה שלו בעת אמירת 'עזרת אבותינו'. היא נסכה בו אשר עצום שהזניק ורומם אותו לפסגות!
לפני שנים רבות, הגיע מאמריקה דודי, הרב שמואל רוזנהיים זצ"ל, לבקור בארץ הקדש. רבי שמואל היה בנו של מורנו רבי יעקב רוזנהיים זצ"ל, שהכתר בתאר 'מורנו' על ידי גדולי ישראל, בהסכמת מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, הודות לפעלותיו הנשגבות.
כשהגענו לבית, שמענו תזוזות כלשהן בפנים
רבי שמואל זכה בצעירותו להמנות על שומעי לקחו של המשגיח, ובהגיעו לביתנו בקש אם נוכל לומר לו היכן מתגורר המשגיח, כי ברצונו ללכת ולבקרו לאחר שנים רבות שלא נפגשו. אני ואחי כילדים צעירים שמחנו עד מאד על בקשתו, והצענו להתלוות אליו לבית המשגיח.
כשהגענו לבית, שמענו תזוזות כלשהן בפנים, אך כשדפקנו פעם ופעמים בדלת לא היה מענה. אחי הגאון רבי דוב שליט"א נסה לפתח את הדלת לבדו, וכשהמשגיח הרגיש בכך, אמר בקול: "נא לסגר את הדלת ולהמתין בחוץ".
את המראה המפלא שנגלה למול עינינו באותן שניות ספורות שהיתה הדלת פתוחה, אינני מסגל לשכח לעולם.
בסלון הבית עמדו סטנדרים בשני טורים ישרים זה מול זה, מסדרים בצורה מופתית. המשגיח הישיש עבר באמצע, ותוך כדי הליכה אמר בהתלהבות: "הנה ממש כך היה נראה קריעת ים-סוף…", "כך עברו בני ישראל ביבשה בתוך הים…"
אלא שבשלב זה הוא הרגיש בנו, והתבקשנו לסגר את הדלת…
לאחר דקות ספורות שמענו שוב את קולו של המשגיח הקורא לנו להכנס. כשנכנסנו הכל כבר עמד חזרה על מקומו, כאלו לא ארע דבר…
מחזה זה גלה לנו טפח כיצד היתה נראית עבודתו המפלאה, התמה, צרופת האמונה של המשגיח רחוק מעין רואים. עד זקנה ושיבה, ללא לאות, היו כל חייו מקשה אחת של עבודת האמונה, של המחשת יציאת מצרים ונפלאותיו של הקדוש ברוך הוא, ולהחיות את המסר והתכלית של 'וידעתם כי אני השם'!
קטע קצר זה הוא גלוי מדהים ומרעיש
מרן ה'חזון איש' זצ"ל, באחת מאגרותיו (חלק א אגרת יד), תולה את עצם אהבת התורה המפלגת לה זכה, בזכות עבודת האמונה אותה סגל לעצמו כדרך חיים. זה לשונו:
"רב הרגלי, לערך את החיים, בודאות גמורה של שלשה-עשר העקרים, שעם ישראל עליהם נטעו, הקנו לי אהבת התורה בלי מצרים!"
קטע קצר זה הוא גלוי מדהים ומרעיש מצפונות לבו של ה'חזון איש'. הן ידוע לכל גדל עמלו ויגיעתו בתורה עד כלות הכחות ממש. אבי מורי זצ"ל היה מספר כי היו פעמים לא מעטות שמצאוהו נפול על הרצפה במרכז חדר הלמוד שלו, כשהוא ממלמל באפיסת כחות: "זהו, נגמרו הכחות!".
אין ספק שכדי להגיע לדרגות עצומות כאלה, נדרשת אהבת תורה מפלגת. כאן מגלה לנו ה'חזון איש' מהיכן שאב כאלו עצמות של אהבת תורה, על ידי כך שערך את חייו והתאים את הרגליו לחיות כל העת עם יסודות האמונה!
עצימת עינים בעת אמירת יחוד השם
המשגיח, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטין זצ"ל, היה מתבטא ששלמות האמונה שהאדם אמור לשאף להגיע אליה, היא לחיות את בורא עולם! לנשם את בורא עולם! כשהכונה היא שההכרה הזאת תהיה בלתי נפרדת מהויתו ומישותו של האדם, ובעקר שתהיה מישמת על ידו בחיי המעשה.
המשגיח היה מעורר כי הדרך להגיע לזה היא על ידי התבוננות בגבורות השם שנעשו ביציאת מצרים, ובכך נתן להגיע להכרה מחלטת, שאין צרך לתור אחריה לראיות והוכחות נוספות, ואלו העסוק בחקירה שכלית, ראיות והוכחות – מהוה פגם באמונה התמה, האמונה שהעברה במסרת מדור לדור.
כידוע, לפני קרוב למאתים שנה נמצאו שבעה עשר עמודי 'פפירוס' מצריים עתיקים, ובהם תעוד של עשר המכות ויציאת מצרים, שנכתבו על ידי אחד מחכמי מצרים בשם 'איפואר', בן התקופה ההיא. בשפה המצרית הוא מתאר כיצד המצרים מצדם חוו את המכות, ואת גדל ההרס והחרבן שנגרמו בעטין במצרים ועוד.
בשנים המאחרות יותר פענחו החוקרים את הדפים הללו והשוו את הכתוב בהם עם פסוקי התורה, ומאד נפעמו להוכח כיצד תאורו של החכם המצרי תואם להפליא עם התאורים הכתובים בתורה.
לדגמא, את מכת דם מתאר המצרי בין היתר כך: "מכות בכל הארץ, דם בכל מקום. האנשים נרתעים מלטעם, בני אנוש צמאים לדם". את מכת בכורות הוא מתאר: "הנהמה נשמעת בכל הארץ מערבת בקינות. האמנם כן, הקטן והגדול זעקו, הלואי ואמות".
היו שראו בגלוי המרתק הזה אמצעי שיכול לתת תקף וחזוק נוסף לאמתות התורה והאמונה, ולהוציא מלב הספקנים דברים הידועים מכבר. אך הגאון הצדיק רבי יצחק ירוחם בורדיאנסקי שליט"א, משגיח ישיבת 'קול תורה', מספר כי המשגיח זצ"ל ממש נרעש למשמע הדברים, ולא רצה לשמע שום תאור ופרט מה'פפירוס': "שום ראיות מהטבע ומהמדע אינן שוות לאמתות הקבלה שבידינו! התורה והאמונה שעוברות אצלנו במסרת מדור לדור אינן זקוקות לשום ראיות והוכחות שהן אמת לאמתה!…".
בענין זה שמעתי דבר נפלא מפי יהודי ישיש מופלג
בענין זה שמעתי דבר נפלא מפי יהודי ישיש מפלג, מותיקי תלמידי ישיבת ראדין, הרה"ג רבי חנא קלצקי זצ"ל, מהעיר ליקווד בארצות הברית:
אחד מתושבי ראדין היו שגורים על פיו כל העת ספורי מופתים ונסים, ובעוד שכלם היו נהנים לשמע את נפלאותיו והגיגיו, היה אחד שנמנע במכון לשמעו. היה זה הגאון הצדיק רבי משה לנדינסקי זצ"ל, ראש ישיבת ראדין, שנודע בהקף גדלותו התורנית, בצדקת מעשיו, שנינות וחריפות שכלו.
את הסבה לכך, נמק פעם רבי משה: "כשיש שלחן שמתנדנד צריכים לתקע בו מסמרים כדי לחזקו וליצבו, אבל כאשר השלחן איתן ויציב אין צרך במסמרים, המסמרים רק גורעים ומכערים אותו… כך מי שאמונתו איתנה אין לו צרך בספורי מופתים כדי להוכיח את צדקת דרכו, הוא בטוח בעצמו ואין לו צרך בשום ראיות ואסמכתות לכך. כל המוסיף על האמונה היציבה והאיתנה שלנו רק גורע!"
במשפחתינו מסופר על הסבא
במשפחתנו מספר על הסבא, הגאון הצדיק רבי שמואל הלל שינקר זצ"ל, מנקיי הדעת שבירושלים, חתנו של מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, שהיה נוהג בכל ליל פסח להתחיל את עריכת הסדר בשאלה נוקבת: מה הענין שהצטוינו לספר את ספור יציאת מצרים מאב לבן דוקא, ואפלו אם הבן תלמיד חכם גדול והאב עם הארץ, בכל זאת הוא חיב לשאל את אביו 'מה נשתנה' והאב עונה לו כסדר ההגדה?
"המטרה היא", היה אומר רבי שמואל הלל, "להשריש אצל הילדים את האמונה בחוש, שהבן ידע כי לא מספרים כאן סתם ספורי מתח. כאן מעבירים ספור העובר אצלנו במסרת מדור לדור, מאב לבן. על ידי הספור כעת אנו ממשיכים את המסרת של דור אחר דור ובן אחר בן. לכן צריך שהבן ישאל והאב ישיב לו, כדי להעביר לו את הקבלה הברורה והישירה שקבל אף הוא מאביו, והוא מאביו בכל הדורות הקודמים מזמן יציאת מצרים ממש.
כך גם כותב מרן ה'חזון איש' זצ"ל באגרותיו (חלק א אגרת טו) דברים מלטשים וחדים כתער:
"אם כי העקרים של אמונות ודעות המקבלות וקבועות לנו, יסודותם בעמק החכמה ומחקר המדע, אבל הדרך הישרה לפנינו היא ללכת בתם לב, ולהאמין אמונה שלמה ופשוטה. חובתנו להתרחק ממחקר ולאמת בלבבנו את כל העקרים בפשוטם השגור בפי כל, חכם כהדיוט".
כשחזר לבית, היה אומר לבני המשפחה והמסובים על שולחנו
הגאון רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן זצ"ל בספרו 'דגן תירוש ויצהר', מביא דבר נפלא בשם גאון ישראל, בעל ה'נודע ביהודה' זצ"ל, רבה של פראג:
מדי שנה בליל הסדר, כאשר היו פותחים את הדלת לאליהו הנביא, היה נוהג ה'נודע ביהודה' לצאת החוצה לאחר אמירת 'שפך חמתך' ללוות את אליהו הנביא כראוי עד לרחובה של עיר.
כשחזר לבית, היה אומר לבני המשפחה והמסבים על שלחנו: "אינני מלוה את אליהו הנביא משום שאני רואה אותו. אני מלוה אותו בגלל שאני מאמין לאבותי שספרו לי שהוא בא!…".
הגאון הקדוש בעל ה'חדושי הרי"ם' מגור זצ"ל, הוסיף על כך נפך שנון: "סביר להניח שאכן ה'נודע ביהודה' זכה לראות את אליהו הנביא, אבל בכל זאת רצה לחדד לבני הבית, כי האמונה המבססת על מסרת מדור לדור עולה בדרגתה על ראיה בחוש של אליהו הנביא!"
נפלא!
את שרש הדברים מצאתי במאמרו הנפלא והמתוק של איש האלקים, גדול מרבן שמו, הגאון רבי משה חאגיז זצ"ל, בספרו 'משנת חכמים' (אות תצד). אשר כידוע הגאון בעל ה'נודע ביהודה' זצ"ל כתב אודותיו בהסכמת ספרו: "רב תנא הוא כחד הראשונים!"
זה לשונו הזהב של ה'משנת חכמים':
"…לפי שכך דרכה של תורת האשת חיל המגדלת את בניה לדת הישראלית, באור הבקר כשמקימה את הילד מעל הערש, מקנחת את ידיו ומניחה לו ביד אחת פרוסת הלחם חם או יבש, וביד ימנית תופסת לו את ידו הימנית ואומרת לו סגר עיניך ושים את ידך עליהן, ואמר אחרי מה שאני אומרת לך, ואחר כך תאכל מזה הלחם שבידי. ואומרת לו אמר תבה בתבה אחרי, ועיניך סגורות חלילה לבלתי פתח אותן. היא אומרת 'שמע ישראל', והוא עונה אחריה 'שמע ישראל', עד שמסים כל הפסוק שבכתב ושבעל פה מאחדותו יתברך.
"והנה כל ימי הייתי מתקשה, מה זה ועל מה זה אמו מחיבת אותו לסגר את עיניו ולשית ידו עליהן? הלא, העקר הוא שילמד פסוק האחדות ויאמר אותו, אם כן מה צרך לסגירת עיניו? אולם אחרי עמדי על דעתי, הכרתי וראיתי בחוש הראות דמנהגן של ישראל תורה שלמה היא. דהנה הרמז הנכון נמצא בפעלה זו שעושה האם עם בנה. לפיכך, צוה עליה שלמה המלך החכם: 'ואל תטש תורת אמך', דהינו תורת היחוד (כלומר יחוד השם), שהאם מלמדת את בנה בעינים סגורות, לרמז לו וללמד אותו שעקר האמונה אינה צריכה לידיעה על פי טענה וחקירה, אלא לעצם העין ולקבל מהאם!"
עד כאן לשונו המליצית והערבה!
מבאר בדבריו כי הסבה בגללה הרגלנו מילדות להניח את ידינו על העינים ולכסותן בשעת אמירת פסוק היחוד הראשון בקריאת שמע, כדי ללמדנו שעקר האמונה שלנו מבססת על אמונה תמה העוברת במסרת מאב לבנו מעת יציאת מצרים ועד ימינו אנו. אין אנו זקוקים לאמת את יסודות האמונה שהעברו אלינו, אלא להאמין באמונה תמה, בלי דרישה וחקירה.
נקדה זו מטלת על כל אב ואם להורות לבנם כבר בהיותו רך בשנים, כי בעניני עקרי האמונה ויחוד השם יתברך אין מקום לראיות והוכחות, יש להאמין ב'מוסר אביך' וב'תורת אמך', המנחילים את האמונה במסרת של דור אחר דור, מבלי חקירת השכל, אלא אמונת הלב בלבד.
(מתוך אוצרותיהם אמלא)