עמוד היומי עם גישמאק: אמר ליה שמואל: אלו מייתו לי ארדיליא, וגוזליא לאבא – מי לא אכלינן?
בגמרא מבואר שרב ושמואל היו יושבים בסעודה, ואמר שמואל שאף על פי שאכלו כבר, מכל מקום אינם חשובים כמי שגמרו סעודתם, והמצטרף אליהם לאכול יכול להצטרף לזימון, כיון שאם היו מביאים לו כמהין ופטריות, וגוזלות לאבא, היו ממשיכים לאכול. ופירש רש"י (ד"ה אילו), ששמואל היה קורא לרב 'אבא' לכבודו. וביבמות (נז: ד"ה ומודה) הוסיף, שמשום שהיה רב קשיש משמואל היה שמואל קורא לו 'אבא', כמו לשון נשיאי ורבי.
והתוספות (יבמות שם ד"ה אמר) חלקו עליו, וכתבו שכך היה שמו של רב, והביאו מסוגייתנו ומכמה מקומות ששמואל ורב כהנא היו קוראים לרב 'אבא'. וכתבו שקצת קשה על רב כהנא שהיה תלמידו של רב היאך היה קורא לרב בשמו, ובסנהדרין (ק.) אמרו שמפני כך נענש גיחזי מפני שקרא רבו בשמו, ושמא משום שרב כהנא היה תלמיד חבר של רב [ועיין עוד פניני הלכה כתובות (כא:) אם לתלמיד חבר מותר לקרות לרבו בשמו].
והחיד"א בפתח עיניים בסוגייתנו האריך בזה, והוכיח שבודאי לא נעלם מרש"י שגם שמו של רב היה כן, שהיה שמו 'אבא', אלא כוונתם שתלמידיו היו קוראים לו 'אבא' לא משום ששמו היה כן אלא לשון חשיבות שהוא כמו אביהם המביאם לחיי העולם הבא.
וכתב החיד"א (ד"ה והנה לפום), שמתוך כך יש ללמוד לכאורה להלכה, שמי ששמו 'אבא' יכולים בניו ותלמידיו לקרוא לו 'אבא', ואין בכך משום האיסור לקרוא לאביו ולרבו בשמם, שהרי בכך תירצו מה שמצינו שתלמידים קראו לרבם בשמו 'אבא', שלא היתה כוונתם לשמו הפרטי אלא לתואר החשיבות.
אך כתב שיש לדחות ראיה זו, משום שהתוספות במקומות אחרים (תוספות ישנים יומא פז. תוספות ישנים סוף ברכות מכתב יד, והכוונה לתוספות ר"י החסיד ס. ד"ה שוינהו) כתבו תירוץ זה בלשון שמא בלבד. ועוד כתבו שיש לומר שדווקא לרב היה מותר לקרות 'אבא' כשהכוונה היתה לתואר כבוד, כיון שכולם היו קוראים לו 'רב' כמו שהיו קוראים 'רבי' לרבי יהודה הנשיא בארץ ישראל, ורק מיעוט שבמיעוט היו קוראים לו 'אבא', ולכן כשתלמידיו קראו לו בשם 'אבא' היה ניכר מאוד שכוונתם היא לשם תואר כבוד ואין הכוונה לשמו הפרטי. אבל באדם הנקרא בשם אבא וכולם קוראים לו בשם זה, אסור לבנו לקרותו 'אבא', כיון שנראה כמי שקורא לו בשמו הפרטי, ואין ניכר שקורא לו כן בדרך כבוד. ועל דרך זו כתב בשם הגדולים (ערך אבא), ושם כתב ששם 'אבא' של רב השתקע לגמרי, ולכן היה מותר לתלמידיו לקרוא לו 'אבא' לשם כבוד. וכן כתב בקצרה גם בשיורי ברכה (יו"ד סי' רמב ס"ק יא), שלכאורה מוכח מדברי התוספות וגם מדברי רש"י שאחד ששמו אבא, תלמידו ובנו יכולים לקרותו אבא בשמו, כיון שיש במשמע אבי דרך כבוד, ומסיק שיש לדחות.
וביפה ללב (ח"ג יו"ד סי' רמב אות ח) כתב על פי דברי החיד"א, שאיש אשר שמו 'רבינו' וכך קוראים לו כולם, וכמבואר בפסחים (פו:) ששאלו את רב הונא בריה דרב נתן מה שמך, אמר להם 'רב הונא' אמרו לו למה קראת לעצמך 'רב' הונא, אמר להם בעל השם אני. ופירש רש"י, מקטנותי כך קוראין לי 'רב הונא'. הרי שיש מי ששמו האמיתי הוא רב, וכמו כן יש מי ששמו הוא רבינו. מ"מ נראה שאסור לתלמידו לקראו רבינו, כשם שחושש החיד"א שלא לקרות 'אבא' למי ששמו כן. וכן מי שקוראים לו בשם 'מורינו', אסור לתלמידיו לקראו כן, ועיי"ש שדן אם לשון 'מורינו' הוא לשון כבוד מלשון מורינו ורבינו, ואז צריך להיות הנו"ן בשורוק, או שהוא לקוּח מלשון לע"ז שכך מכנים את השחור והכושי, ואז צריך להיות הנו"ן בחולם.
אך בספר וימהר אברהם (מערכת א אות ד) כתב, שאסור לקרות לאביו בשמו אם לא שהוא שם של חשיבות, ודעתו לפסוק שאם הוא שם של חשיבות אין איסור בדבר.
(מתיבתא – פניני הלכה)