הרב בנימין בירנצוויג
"וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי" (במדבר ל"ג, ט"ו)
שאלה מאד מעניינת הקשה מרן הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל, כאשר בפרשת השבוע פרשת מסעי, כשמתארת התורה את כל מסעות בני ישראל במדבר, בכל מקום שארע לישראל מאורע, היא מזכירה זאת, מי מריבה, קברות התאוה ועוד, והנה דבר פלא הוא כשהתורה מזכירה את בואם למדבר סיני, לא מזכירה היא את המאורע הגדול ביותר שהיה לעם ישראל והפכו לעם, מעמד הר סיני! היתכן??
ומבאר ר' משה יסוד נכבד עד מאד: שאם התורה היתה מזכירה את עובדת קיום מעמד הר סיני כחלק ממאורעות שקרו במסעות בני ישראל, א"כ מאורע זה היה נרשם כעוד אירוע היסטורי שהיה לעם ישראל, וכעוד אירועים היסטוריים שלא מחייבים לעתיד כלום. וזה התורה באה לומר לנו, קבלת התורה הוא לא אירוע היסטורי שממנו אנו שואבים את קיומנו עד היום הזה, קבלת התורה הוא אירוע המתחדש כל יום ויום, הוא אירוע מתהווה בכל יום לכל אחד ואחד, וקיומנו הוא מעצם התחדשותו – בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, זה יסוד קיומנו והצלחתנו מה שלא מתייחסים לקבלת התורה לשיא שהיה ותוצאותיו ממשיכים לפעול, אלא כשיא שממשיך להצמיח שיאים חדשים בכל יום ויום, ואנו צריכים להמשיך ולעמול בו כאילו קרה היום וקורה מחר וכן הלאה! זה סוד קיומנו והצלחתנו!
***
המחשה נפלאה כיצד נוכל לסגל לעצמנו הנהגה תמידית זו, שהתורה חייבת להיות עם חיות תמידית יום יום, וכן בכל המצוות יסוד קיומם הוא עשייתם בחיות והתפעלות תמידית כאילו נתנו היום, קבלנו מדרשה שנשא הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל שהיה בארץ בזמן ששלטו כאן הבריטים, והיתה מלחמה עקובה מדם בינם לבין ארגוני המחתרות היהודים שהיו בארץ, ורבי אריה לוין בצדקותו היה נוסע באופן קבוע לבתי כלא של השלטונות הבריטים בהם נאסרו אסירי המחתרות היהודים שהיו כלואים בהם בתנאים מחפירים וקשים מנשא, כדי לעודדם במצבם הקשה.
פעם אחת הוזמן רבי אריה זצ"ל לדבר בפני תלמידים העומדים לפני בר מצווה בבי"ס הממלכתי 'גימנסיה הרצליה' בתל אביב, וסיפר להם אודות המפגש האחרון שהיה לו בבית הכלא של הבריטים בצל הגרדום עם שני נידונים למוות מאסירי המחתרות הי"ד, הוא סיפר שהוא הגיע לבקרם, והביא להם תפילין כדי שיזכו להניחם לפני מותם, הם מאוד התרגשו ובכו בכי גדול על שזו הפעם האחרונה בחייהם שיניחו תפילין, הנידונים למוות לא יכלו להיפרד מהתפילין והצמידו אותן לליבם ונישקו אותן ללא הרף.
אמר רבי אריה לוין לקהל שומעיו, עמדתי שם מהצד ובראותי מחזה מרטיט זה חשבתי לעצמי, וכי רק בפעם האחרונה שמניחים תפילין צריכים להתרגש ולבכות? וכי דווקא אדם שיש לו לחיות רק שעות מספר צריך לשפוך לבו על התפילין? הרי מי שכל החיים עומדים לפניו והקב"ה משפיע עליו ללא הרף חן וחסד ורחמים ויש לו את האפשרות לקיים בכל יום ויום מצות תפילין, הרי ברור שלאדם כזה ראוי להתרגש ולהודות להשי"ת בכל כוחו ובכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו!! וכמה עלינו להודות להקב"ה שנתן לנו חיים של תורה, כמה אנו צריכים לשמוח כל יום שאנחנו זוכים ללמוד תורת חיים, וכשחושבים כך, הרי הלימוד הוא חי וחדש כל יום כאילו הוא מתנה מופלאה שנתנה באותו יום! רק ככה התורה חיה ומשתמרת בקרבנו ונותנת לנו חיים! (אור דניאל ויקרא).
וכך זה בכל מצוות ה' אם לא מחדשים ברוחנו התפעלות יום יום הרי הכל נעשה כמצות אנשים מלומדה בלי חיות ובלי התחדשות. מסופר שהאדמו"ר מרן הגה"ק רבי יואל מסאטמר זצ"ל נשאל פעם על ידי בדחן בחתונה אם יורשה לו לחקות אותו בפני הציבור כדי לשמח חתן וכלה? האדמו"ר השיב בחיוב, והאיש עלה על הבמה והחל לחקות את תפילותיו ואת דרשותיו וכו', לפתע הבחין הבדחן שהאדמו"ר יושב ובוכה… מיד ירד מהבמה וחש לעבר האדמו"ר ושאלו אולי הרבי מקפיד עלי? הלא קיבלתי רשות? חלילה השיב הרבי, אל לך לחשוש פן פגעת בי לא זו סיבת בכייתי.
מאוחר יותר התברר שכאשר ראה הרבי כיצד הלה מחקה את תנועותיו בעת התפילה ועבודת ה' שאל את עצמו 'אולי גם אני מחקה את עצמי ואיני עובד את ה' באמת מתוך תחושת חיות והתחדשות פנימית', על זה בכה הרבי…