עם סדר יום עמוס כזה, מתי נותר לי פנאי לחשוב על הקב"ה?!
"בורא נפשות רבות וחסרונן" – למה אנו מודים על בריאת החסרונות?
מסופר על אדם שסח לחבירו בהתרגשות רבה: "הלילה חלמתי שאני מדבר עם הקב"ה!"
החבר לא הבין מהיכן נובעת ההתרגשות הגדולה. "הלא שנינו במסכת ברכות (דף נה): "אין מראין לו לאדם בחלומו אלא מהרהורי לבו", מן הסתם הרהרת בבורא עולם ולכן חלמת אודותיו!"
חבירו לעומתו לא נתן לו לקלקל את שמחתו, וכך ענה לו: "מה אתה מדבר? מתי יש לי פנאי לחשוב על הקב"ה? בבוקר אני מתפלל, אין לי זמן לחשוב על הקב"ה, מיד אחר כך אוכל אני ארוחת הבוקר, מברך ברכת המזון ויוצא אני במהירות אל הכולל.
אחר כך תפילת מנחה, ארוחת צהרים, כמה סידורים, ושוב חזרה ללימוד, ובגמר הסדר תפילת מעריב, ומיד מחכה לי הכולל ערב…
עכשיו תאמר לי עם סדר יום עמוס כזה, מתי נותר לי פנאי לחשוב על הקב"ה?!"
המעשייה נשמעת אומנם משעשעת ומגוחכת, אבל בעוונותינו הרבים מדובר במציאות יומיומית, בני אדם אינם מכירים בכך כי המטרה של התפילה היא החיבור והקשר בינינו ובין הבורא יתברך, וכבר אמר המשגיח רבי נתן וואכטפויגל זצ"ל: "אנשים אינם מבינים שהתפילה היא האמצעי לקבל את השייכות הגדולה ביותר עם הקב"ה וכמו שאמר אליהו הנביא (מלכים א' יז, א): "חי ה' אשר עמדתי לפניו" והיינו תפילה!
הבן הצטער עם המינוי…
אגדת עם זו מביא בספר 'תפילה דיליה' והוא מסביר בכך את מהות ברכת 'בורא נפשות רבות' אותו אנו אומרים הרבה פעמים במשך היום, ואשר אנו לומדים אודותיה בימים אלו במסגרת לימודינו את העמוד היומי.
בהקדימו להביא משל נפלא בענין מהות התפילה.
משל למלך גדול שהיה לו בן יחיד, המלך היה חפץ בכל מאודו להכשירו למלכות על מנת שביום מן הימים יהיה מסוגל לרשת את כסאו. ובכן ביום אחד הוא אומר לבנו: "היות ורוצה אני להכשירך למלכות, מעתה אני ממנה אותך לשמש כשר גדול המעורב בכל עניני הממלכה, וכך תרגיל את עצמך תוך כדי התפקיד למשול על כמה מדינות!" הבן בשמעו את דברי אביו המלך שמח מאוד על ההצעה, אך מאידך עלה בליבו צער גדול, כי מעתה יהיה עסוק וטרוד במלאכתו במשך כל שעות היום, ושוב לא יוכל לראות את פני אביו כמקדם ולא יזדמן לו לשוחח עמו בכל ענייניו, וממילא שמחתו ותענוגו מהולים בעצב.
ויהי כראות אביו המלך את צערו הרב, אמר לו: "יש לי רעיון נפלא עבורך, אמנה אותך למשרה חשובה, וחלק מהדרישות שלה יהיו שעליך לבוא למעוני כמה פעמים ביום, על מנת למסור לי את כל הפרטים והחדשות במסגרת תפקידך, וכך נשתעשע יחד כל יום ויום והקשר בינינו יהיה תמידי!"
כמובן ששמחת הבן לא ידעה קץ וכך הוא נכנס לתפקידו ברוב סיפוק וחדוה, כשכל יום ויום הוא יוצא ונכנס לבית אביו על מנת למסור לו כל אשר נדרש, ובהיותו כבר במחיצת אביו כמובן שהוא ניצל את ההזדמנות בכדי לספר לאביו את כל הקורה עמו ולא חסך מאומה מלדבר עמו על כל אשר על לבו, עד שנפשו נקשרה בנפש אביו הדק היטב, וכך התהלך מלא שמחה ועונג על ההזדמנות שניתנה לשהות בקרבתו של אביו המלך ולשוחח עמו ככל אשר יחפוץ!"
קשר תמידי
הנמשל מובן – הנשמה הקדושה של כל אחד ואחד מאתנו יושבת ומתענגת בגן עדן על שולחן אביה, זהו הקב"ה, מלכו של עולם, ואז בורא עולם מקבל את ההחלטה הקשה כי יש לשלוח את הנשמה לעולם הזה, הרחק מאביה, בכדי שתהיה מוכשרת וראויה לשכר ותענוג גדול ונפלא אשר אין לשער, אמנם לתענוג האמיתי והנצחי הלזה ניתן לזכות רק באמצעות העמידה בניסיון – קיום תורה ומצוות בזה העולם.
וכאשר הקב"ה מצוה עליה לרדת לעולם הזה על מנת להתעלות ולזכות בעתיד לקרבת השם, הנשמה הקדושה שמחה מאוד על ההזדמנות, אך מאידך צערה רב מאוד, כי קשה לה להפרד ולהתרחק מאביה שבשמים אשר היתה תמיד קרובה אליו ונהנתה מזיו שכינתו, ומעתה יחסר לה כל זה. ויהי כראות הקב"ה את גודל צערה נעתר לה, והוא אומר לה שיעניק לה מצוה אחת מיוחדת במינה, והיא תפילה, אותה תקיים שלוש פעמים ביום. מגדרי המצוה – להגיע לבית הכנסת, מקום פלטרין של מלך, ובעת זו הקב"ה שומע ומאזין לכל דבריו!
נמצא כי זהו הזמן בו נוכל לשוחח לפניו את כל מה שבליבנו, לבקש על כל מה שנצרך לנו, להודות לו על כל הטובות שמטיב עמנו, זה הזמן בו נוכל להתקרב אליו ולהידבק בו! זוהי השעה בה הקשר עמנו מתחזק יותר! וזהו החיבור הגדול אליו יתברך!
הודאה על החסרונות, למה?
וזהו הביאור בברכת "בורא נפשות"
שכן יש לשאול בנוסח הברכה "בורא נפשות רבות וחסרונן" מדוע יש להודות על "וחסרונן" – על מה שחסר לנו? הלוא אדרבה אם הקב"ה ברא את האדם שיהא צריך לאכול ולשתות אם כן בדין הוא שיכין לו את צרכיו! ומדוע באמת הקב"ה ברא את האדם באופן שיהיה זקוק תדיר לצרכים שונים, ולא ברא אותו כמלאך אשר איננו צריך לא לחם ולא מים?
אך האמת יורה דרכו, כי זה חלק מחסדי ה' יתברך אשר תמיד מטיב עמנו, והוא רצה שנהיה קרובים אליו, ועל כן הרבה את צרכינו על מנת שנבקש רחמים מאתו יתברך על כל צעד ושעל בחיינו, ונודה לו על כל הטובות שגמל עמנו, וממילא נהיה דבוקים בו יתברך, וקשורים עמו בקשר אמיץ ותמידי!
נמצא אם כן שהחסרונות הם הטובה והברכה הגדולה ביותר שיכולה להיות, כי זה הגורם לנו להתקרב ולהתחבר אליו יתברך!
ועל זה אנו מודים ומברכים "בורא נפשות רבות וחסרונן" – הודאה על החסרונות שנבראנו בהם, כי על ידם זוכים אנו לקרבה ולהתחברות אליו יתברך!
בינו זאת!