בשנה שעברה נזקקתי לרופא עיניים. כנראה שלא רבים הם רופאי העיניים, שכן היה עליי להמתין לתור שלי במשך שבועות מספר.
בבוקרו של היום המיועד, השכמתי קום ויצאתי לדרך. מיקום המרפאה בקצה השני של העיר, והדרך לשם ארוכה.
הגעתי למקום ואז נודע לי: מזה מספר שבועות שהרופא הפסיק לקבל חולים במרפאה זו. הוא עבר למרפאה אחרת, אך לא ראה צורך ליידע בעובדה הקטנה הזו את המטופלים המוזמנים לכאן…
נסעתי לחינם.
ובנוסף: גם הפסדתי את התור שלי!
נאלצתי לקבוע תור חדש, בזמן אחר – ובלית ברירה אצל אותו רופא…
ויהי היום. התור שלי הגיע. כאשר נכנסתי לרופא וסיפרתי לו שבעצם הייתי מוזמן כבר למרפאה הקודמת, ציפיתי ממנו לאיזו שהיא התנצלות על ההתנהלות מצדו – וליתר דיוק על חוסר ההתנהלות מצדו!
אך התאכזבתי. שום התנצלות. שום לקיחת אחריות. ואפילו זלזול: 'המרפאה כאן יותר קרובה לבית שלך!' – הרגיע אותי. כלומר: אל תתלונן. אפילו הרווחת ממה שקרה.
אוופס. שכחתי לציין פרט חשוב: הרופא אינו מצאצאי יצחק אבינו, אלא רק מצאצאי אברהם אבינו – וד"ל.
בדיוק באותה תקופה הלך לעולמו רופא אחר להבדיל. ד"ר זאב יעקבסון זצ"ל, מומחה 'גסטרו' בעל שם, ולפני הכל: בן תורה, ירא-שמים המדקדק בקלה כבחמורה.
עם פטירתו של אדם, נזכרות הבריות במעשיו הטובים, אז מספר לי שכן שלי סיפור שהיה איתו באופן אישי – קרוב לארבעים שנה קודם לכן:
'קבעתי תור אצל ד"ר יעקבסון, והתור נקבע ביום מסוים בחודש דצמבר [למניינם]. לא בדקתי בלוח-שנה מתי זה יוצא בדיוק. כאשר התקרב התור נוכחתי לדעת שהתור נקבע בשעת ערב מוקדמת של אחד מימי חנוכה. הוי אומר: עליי לבחור בין הדלקת נרות בזמן לבין הביקור אצל הרופא. שניהם יחדיו – בלתי אפשרי. מכיוון שהעניין היה דחוף, החלטתי בלית ברירה שבאותו ערב אדליק את הנרות מאוחר יותר'.
'ד"ר יעקבסון קיבל חולים בבית חולים 'שערי צדק' בירושלים. כאשר הגעתי לשם קיבלה אותי המזכירה בפנים נפולות מעט. 'אני נורא מצטערת' אמרה 'ניסינו להשיג אותך ולהודיע על דחיית התור, אבל לא הצלחנו להשיג אותך – אני מצטערת אבל הרופא לא יוכל לקבל אותך הערב'…
'היא צדקה לגמרי שלא הצליחו להשיג אותי, כי בימים ההם עדיין לא היה מותקן קו טלפון בבית שלי, ולפעמים ארך זמן ניכר עד שחברת התקשורת הגיעה להתקין טלפון בבית הלקוח, ועל מכשיר נייד? מי בכלל שמע אז על המצאה כזו. בלית ברירה קבעה לי תור לזמן אחר'.
'כאשר הגעתי לתור החדש שנקבע התבררה לי הטעות הגדולה – וכאן בעצם מתחיל הסיפור: ד"ר יעקבסון אכן ביקש לבטל את כל התורים באותו ערב, וכך אכן נעשה עם המוזמנים – מלבד אותי שלא הצליחו להשיג בטלפון'.
'אמר לי ד"ר יעקבסון: באותו ערב אכן הגעתי למרפאה כדי לטפל בך. המזכירה לא ראתה אותי ודיווחה לך בטעות שהמפגש בוטל. היא הרי התבקשה לבטל את המוזמנים, אז הייתה בטוחה שאני לא נמצא. אבל אני כן הגעתי מכיוון שידעתי שאתה אמור להגיע שהרי לא הודיעו לך על ביטול – ואם אתה מגיע גם אני חייב להגיע!'
עד כאן מה שסיפר לי השכן.
הבנתם? כל התורים באותו ליל-חנוכה בוטלו. וד"ר יעקבסון הגיע רק כדי לפגוש את הפציינט דנן. גם ד"ר יעקבסון רצה מאוד להדליק נרות חנוכה בזמן, אך הוא ידע שיותר חשוב מכך זה לעמוד בדיבורו ולא לגרום עגמת נפש לחולה שממתין לו!
וכאשר אני משווה את שני הסיפורים שסיפרתי, קופצות לי המילים "מי כעמך ישראל"!
(עלון 'איש לרעהו')