מי אמור לספוג את העלאת המיסים על ה'חד פעמי' – הקייטרינג או בעל השמחה?
ביוקרא וזולא
שאלה
ראובן אירס את בנו בשעטו"מ. שמחת הנישואין נקבעה לעוד מספר חודשים, ליום א' דחנוכה תשפ"ב, וראובן כבר החל בתכנון "שבת השבע ברכות", אותה הוטל עליו לערוך.
הוא פנה לבעל חברת קייטרינג בשם שמעון, וביקש לבצע הזמנה גדולה של מנות עבור משתתפי השמחה הרבים. ההזמנה כללה גם כלים חד-פעמיים בהם ישתמשו בכל סעודות השבת.
ובכן, מספר ימים טרם עריכת השבת חתן, התקשר שמעון לראובן, ודרש תוספת של 400 שקלים על המחיר שנקבע… על מה ולמה? – שמעון הסביר: "הן לאחרונה השלטונות הטילו מס כבד על קניית כלים חד פעמיים כך שמחירם עלה באופן דרסטי, וממילא כדי לקנות עבורכם את מלוא הכלים הנדרשים, עלי להוסיף עוד 400 שקלים…
וודאי שברור גם לכם, שהיתה לי כאן טעות בחישוב המחירים, מחוסר ידיעה של דבר לא צפוי. ולכן אני דורש מכם לשלם זאת…!".
ראובן התפלא לנוכח הדרישה… "הרי כבר קבענו מחיר כולל להזמנה, ומה פתאום שעכשיו תתבעו תשלום נוסף?! וכי על כל העלאת מחיר, של הבשר, העופות או הירקות תדרשו תוספת?! העסקה בינינו נעשתה על דעת כן שהמחיר עליו סיכמנו אינו משתנה, ואם היית רוצה למנוע הפסד בעקבות העלאת מחירים, היה עליך להתנות זאת מראש!!"
לעומתו המשיך שמעון לטעון: "לא העליתי על דעתי שמחיר הכלים יזנק באחוזים כה גבוהים מהתעריף שהיה בשעת ההזמנה… אין זה הגיוני שאני אשלם מכיסי עבור הכלים שלכם…"
תשובה
לפני כמאתיים שנה התגלע הוויכוח הבא, בין משכיר בית לשוכר; בחוזה השכירות סוכם בין השניים, שדמי השכירות כוללים, מלבד הדיורים בבית, גם עצים להסקה, אותם התחייב בעל הבית לספק לשוכר מידי שבוע.
והנה, בחלוף מספר חודשים, התייקר מחיר העצים במדינה באופן פתאומי, ליותר מפי שניים ממחירם הרגיל…
כעת דורש בעל הבית מהשוכר תוספת על דמי השכירות, בטענה שלא העלה על דעתו שמחיר העצים יתייקר כל כך…
דין התורה הגיע אל שולחנו של בעל ה"נחלת צבי" (חו"מ סי' שי"ב ס"י), ולהלן תמצית תשובתו: מבואר בשולחן ערוך (אבה"ע סי' קי"ד ס"א), שהנושא אשה שיש לה בת מאיש אחר, והתנתה עמו שהיא נישאת לו על מנת שיזון את בִּתָּהּ במשך החמש השנים הקרובות -חייב הבעל לזון את הבת במשך חמש שנים בין אם המזונות התייקרו ובין אם הוזלו.
וכתב הט"ז (סק"ב), שכל מה שחייב הבעל לממן את מזונות הבת אפילו במקרה שהוקרו, זה דווקא ביוקר השכיח, אבל אם אירע "יוקר שאינו שכיח", כלומר במקרה שבאופן פתאומי מחירי המזון האמירו באחוזים גבוהים, הרי זה "אונס דלא שכיח", ולא קיבל עליו הבעל התחייבות שכזו, ולכן ישלם רק כפי שער המזונות הרגיל, עליו התחייב בשעת הנישואין.
כראיה לדבריו, ציין הט"ז לנפסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' רכ"ה ס"ג), שמוכר המקבל על עצמו לשלם לקונה עבור כל אונס שיארע במקח, הדין הוא שהתחייבותו כוללת רק אונסים שכיחים ומצויים, אבל אם אירע אונס שאינו מצוי, בזה הוא אינו חייב לפצות את הקונה, "כי לא עלה על לב המוכר דבר זה הַפֶּלֶא בעת שֶׁהִתְנָה". [לצורך הבנת דברי השו"ע נקדים: הדין הוא שהמוכר חייב באחריות כלפי הקונה, ולכן אם למשל נטרפה הקרקע מהקונה בסיבתו של המוכר, כגון במקרה שבעל חובו של המוכר גבה את הקרקע בחובו, אזי צריך המוכר להשיב את דמי הקרקע לקונה. אומנם, כל חיוב אחריותו של המוכר, שייך דווקא במקרה שהקרקע יצאה מידי הקונה על פי הדין [כגון שנגזלה ע"י המוכר או שהיתה משועבדת לבעל חוב], אבל אם הקרקע הוצאה מיד הקונה באונס, אזי אין המוכר חייב לפצותו. אכן, אם קיבל המוכר על עצמו בפירוש אחריות על כל הוצאת הקרקע מיד הקונה, אף באונס – הרי הוא חייב לשלם לקונה אפילו אם למשל יבוא אנס ויטען בשקר שהקרקע נגזלה מידו… [שכן כל תנאי שבממון קיים]. ]
וממשיך השו"ע: "והוא הדין לכל תְּנָאֵי ממון, שאומדים דעת הַמַּתְנֶה, ואין כוללים באותו תנאי אלא דברים הידועים, שבגללם היה התנאי, והם שהיו בדעת המתנה בעת שהתנה".
לנוכח דברי הט"ז, הסיק הנחלת צבי, כי גם בנידון שכירות הדירה שכללה את אספקת העצים, רשאי המשכיר לטעון שלא העלה על דעתו התייקרות כה דרסטית של מחירי העצים, וזכאי לקבלת תוספת מהשוכר. אכן הוסיף הנחלת צבי לציין, כי בספר בית מאיר (באה"ע שם) פקפק על הט"ז בזה, כי אולי ניתן לחלק בין דין המקבל עליו אחריות אונסים (המבואר בחו"מ סי' רכ"ה) ובין המתחייב לזון את בת אשתו; במקרה שהתחייב לפצות את הקונה בגין אונסין, כוללת התחייבותו כמה מיני אונס, אך סוג אונס כזה שאינו שכיח, הוא לא העלה על דעתו, אבל במקבל עליו פרט מסויים זה של סיפוק המזונות, אפשר שמכך שמחייב את עצמו גם על מקרה של יוקר, אם כן הוא כבר העלה על דעתו להתחייב בשינוי סוג זה ממה שהוא עכשיו [דהיינו הוא מתחייב באופן ברור גם על שער גבוה מהשער הנוכחי], וממילא יתכן שהעלה על דעתו אף יוקר שאינו שכיח, ואם כן, מכך שלא התנה שלא להתחייב על יוקר שכזה – הרי הוא חייב…ועל כל פנים, מסיום דברי הנחלת צבי, נראה שמצדד לדון בשאלתו על פי דברי הט"ז, שבעל הבית אינו חייב לספק את העצים מבלי לקבל תוספת דמים [ולכאורה נראה שבענייננו, גם הבית מאיר יודה שקיימת אומדנא ששמעון לא העלה על דעתו להתחייב על יוקר הכלים]. וסיים שם הנחלת צבי: עוד נראה, שאומנם קיימת אומדנא ברורה שבעל הבית לא נתתייב ליתן עצים על יוקר כזה, מכל מקום, קיימת גם אומדנא, שהשוכר לא נתחייב בדמי דירה אלא אם כן יהיו לו עצים כפי שצריך, ובמחיר שהסכים לשלם עבורם, ולפיכך, עתה שיצטרך לשלם עליהם סכום רב – הרשות בידו לבטל את ההסכם שנעשה ביניהם, דהיינו להפסיק את שכירות הבית ולעזוב אפילו באמצע שנה, או לחלופין, אם ירצה להישאר בבית, רשאי לדרוש שֶׁיָּשׁוּמוּ כמה שווה שכירות הדירה בלא עצים, וכפי תעריף זה ישלם מכאן ואילך. (וע"ע בזה ב"אמרי בינה" דיני הלוואה סי' מ"ט).]
ומכאן נלמד גם לשאלתנו, שרשאי שמעון בעל הקייטרינג לטעון, שמכיון שבשעת ההסכם עם הלקוח אף אחד לא העלה על דעתו שמחירי החד פעמי יתייקרו כל כך, ממילא הוא אינו חייב לספק את ההזמנה במחיר שהתחייב, כי קיימת אומדנא שלא על דעת כן התחייב.
ולכן, במידה וראובן מעוניין לממש את ההזמנה ולקבל את המנות, עליו להוסיף את המחיר הנוסף אותו נאלץ שמעון לשלם עבור קניית הכלים החד פעמיים…
(והערב נא בראשית מג יב)