הצדיק רבי יעקב אבוחצירא השכים קום עם עלות השחר, וביקש לקחת את תיק הטלית והתפילין ולצעוד לבית-הכנסת. להפתעתו התברר לו כי תרמילו נעלם ואיננו. הוא זכר היטב היכן הניחו אמש, אבל התרמיל לא היה שם.
רבי יעקב, הידוע גם בכינויו 'אביר יעקב', היה מגדולי וצדיקי מרוקו. משחר נעוריו ניכרו בו מידותיו המיוחדות וגאונותו הגדולה בתורה ובקבלה. לאחר עלותו לרבנות הקהילה בתאפילאלת החלו רבים לבוא אליו מכל קצווי הארץ, לבקש את עצתו וברכתו. במהרה זכה גם לתואר המלוב"ן [מלומד בניסים], לאחר שהכול ראו כי ברכותיו ותפילותיו פועלות ישועות למעלה מדרך הטבע.
באותה עת שרר עוני כבד במרוקו. יהודים רבים התקשו לפרנס את משפחותיהם ולספק לחם לפי הטף. רבי יעקב שינס את מותניו ויצא למסע ארוך בקהילות מרוקו, כדי לגייס סכום נכבד שיתמוך במשפחות העניות.
יום אחד נזדמן לעיר בדרומה של מרוקו. אחד מאנשי הקהילה שמח על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו לארח את הצדיק בביתו. הלה היה יהודי ישר דרך וירא-שמים, ועשה כל שביכולתו להנעים את שהייתו של הצדיק בביתו.
לאחר סעודת הערב הראה בעל-הבית לרבי יעקב את חדרו ופנה בעצמו לישון. אך הפציע השחר השכים בעל הבית לקום, כדי ללוות את האורח לבית-הכנסת, ואז התברר לשניהם כי תרמילו של הצדיק, ובו הטלית והתפילין – איננו!
לא רק טלית ותפילין היו בתרמיל, אלא גם כל כספי הצדקה אשר נאספו בעמל רב בקהילות שבהן ביקר רבי יעקב. בראש ובראשונה זו הייתה אבֵדה קשה, אך לא פחות מכך כאב לצדיק על שתרומותיהם של יהודים טובי לב לא הגיעו ליעדן.
בתרמיל גם היו כמה מחברות גדושות בסודות התורה, שכתב רבי יעקב במשך שנים. את המחברות האלה נשא עמו לכל מקום, ובכל עת שנתחדש לו חידוש בתורה, מיהר לכותבו באחת המחברות. כוונתו הייתה להוציא לאור את החידושים בספר, והנה ברגע אחד ירד כל עמלו לטמיון.
גדול היה צערו של הרב, ובעל הבית חש אף הוא כאב רב על שהדבר אירע בביתו. השמועה עברה בכל העיר, ורבים נרתמו לחיפושים אחר התרמיל האבוד, אך זה נעלם כאילו בלעתו האדמה.
אנשי הקהילה לא יכלו לראות בצערו של הרב. הם ערכו מגבית חירום להשגת הסכום שאבד, והצליחו לאסוף סכום נאה. כאשר ניגשו אל רבי יעקב ובידיהם צרור הכסף, קיבל אותו מידיהם בשמחה גדולה, אם כי הסכום לא הגיע אף למחצית מן הסכום שאבד.
חכמי הקהילה התפלאו על שרבי יעקב לא דיבר כלל על אובדן חיבוריו היקרים, שכתב בתמצית ליבו. כל דאגתו הייתה נתונה לכספי הצדקה, ואילו את הספרים לא הזכיר כלל.
כאשר ישבו עמו בסוד שיח העזו לשאלו על כך. התחייך רבי יעקב וענה: "כאשר התחלתי לכתוב את ספריי, בקשתי מהקב"ה שיראני אות ומופת, אם אכן ספרים אלה ראויים לראות את אור הדפוס. ביקשתי שאם הספרים אינם רצויים לפניו יתברך – יאבדו ממני. והנה היום קיבלתי את האות!"… השתוממו השומעים מאוד, והדבר נעשה שיחת היום.
*
בטרם שקעה החמה נשמעו דפיקות רמות על דלת ביתו של המארח. בפתח עמדו ארבעה גברים חסונים, אשר מראם החיצוני העיד כי לא היו בני-אדם מן היישוב, אלא עבריינים המטילים את אימתם על הבריות.
בעל-הבית נבהל והתכונן לסגור את הדלת, אך האנשים התחננו ואמרו שרצונם להיפגש עם רבי יעקב אבוחצירא, והצדיק הורה להכניסם.
בראשים מורכנים ניגשו הארבעה אל הצדיק. אחד מהם הגיש לו את התרמיל האבוד. תדהמה אחזה בצדיק, הוא הביט בהם כלא-מאמין ושאל: "היכן מצאתם את התרמיל?".
שאלת הרב הביכה את בני החבורה. הם התפלאו על שהצדיק אינו חושד בהם כלל, אלא בטוח כי מצאו את התרמיל. לאחר שהייה קצרה אזר הגדול שבהם אומץ ואמר:
"רבי, גנבים אנחנו. כאשר נודע לנו על ביקורך כאן, הבנו שאתה נושא בתרמילך כסף רב.
"הצלחנו לגנוב את התרמיל, והתכוננו לקחתו אל העיר הסמוכה, עד שיישכח הדבר. אולם נתקלנו בדבר מוזר שלא אירע לנו מעולם.
"בדרך עובר נחל קטן, אשר המים שבו אינם עוברים את קרסול הרגל. כאשר דרכנו בתוך הנחל גאו פתאום המים, נחשולי מים הקיפונו מכל צד והגיעו עד ראשנו, וכמעט טבענו במים האדירים.
"מיד כשחזרנו לאחור, חזר הנחל להיות כמות שהיה. החלטנו לנסות לחצותו שנית, ושוב גאו המים בשצף-קצף ונאלצנו להימלט כדי להציל את נפשנו. הבנו שמן השמים אין מאפשרים לנו לברוח. עשינו עוד ניסיון. השארנו את התרמיל על שפת הנחל ונכנסנו בלעדיו אל הנחל. הפעם נשארו המים נמוכים כשהיו.
"או-אז החלטנו להשיב את התרמיל, ועתה מבקשים אנו סליחה ומחילה מכבוד הרב, ומתחננים שיסיר מעלינו את העונש שאנו ראויים לו על העוון הזה".
"סולח ומוחל אני לכם בכל לב", אמר רבי יעקב לבני החבורה, "אולם בתנאי אחד: עליכם לשוב בתשובה שלמה על מעשיכם, ולקבל עליכם שלא לגנוב עוד".
בצאתם מאת הצדיק ניכר היה על פניהם כי התחרטו בכל ליבם ושבו לדרך הישר.
(גיליון שיחת השבוע)
צפו בשיעורו של הרב מנחם מנדל פומרנץ, ליומא דהילולא: