הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך
בגמ' (ברכות לד, ב) "מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים – וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו – לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך". ופירש רש"י, שעבד הוא בן בית, ונכנס ויוצא שלא ברשות. אך שר, אינו רגיל לבוא לפני המלך.
הדבר מפליא כל לומד, כיצד יתכן שרבי יוחנן בן זכאי, הגדול שבישראל, הוזקק לבקש מתלמידו שיתפלל על בנו החולה, ואיך יתכן שלמרות שריב"ז היה גדול יותר במעלה, כמו שהשיב לאשתו, מ"מ דווקא תפילתו של רבי חנינא היא זו שהתקבלה. ומה פשר תשובתו, וההשוואה בין שר לעבד.
רבינו הגר"א מוילנא זיע"א, בביאורו למגילת אסתר (א, ג) וספר משלי (יז, ב) מאיר לנו את דברי חז"ל באור יקרות. ומסביר כי מאז ומעולם היו בישראל כמה מדרגות, היו תלמידי חכמים שעסקו בהבנת התורה והעמקה בה, והיו כאלו שעסקו בעיקר בתפילה בכוונה גדולה וביחודים עליונים וקיום המצוות, כמו רבי חנינא בן דוסא וחבריו. והם החסידים הראשונים שעליהם למדנו בגמ' לעיל (לב, ב), שהיו שוהים שעה אחת לפני התפילה, מתפללים שעה אחת, ושוהים עוד שעה אחת אחרי התפילה. עד כדי ששאלו בגמ' שם על אותם חסידים, מאחר שהיו עסוקים בתפילה תשע שעות ביום, שלש שעות בכל תפילה, תורתם היאך משתמרת, והשיבו, מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת. והיינו, אמנם הם למדו תורה וידעו אותה, אך לאחר שלמדו לא עסקו בתורה רוב זמנם, אלא עיקר עיסוקם היה בעבודת ה' ותפילה, והתורה שלמדו השתמרה אצלם.
הגר"א (משלי י, כב) מבאר בכך את הפסוק "ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה". שהדברים אמורים על עובד ה' הדבק בו תמיד רוב היום, שהתורה תתברך אצלו, והוא לא ישכח את מה שלמד, ואף יוסיף לזכות עוד לעושר והשגות בתורה בלא עצב ויגיעה, כשכר על כך שהוא עובד את ה' בתפילותיו. כלומר, גם אותם שעסקו רוב היום בעבודה ותפילה, היו לומדים תורה, ומתוך קרבתם לה' ודבקותם בו היו זוכים להשיג את התורה בקלות יותר. שהרי הקב"ה הוא המוסר לנו את התורה, כפי שאנו אומרים בברכת התורה "המלמד תורה לעמו ישראל", וממילא, מי שראוי יותר להשיג את התורה בגלל מדרגתו הרוחנית, זוכה לעושר רוחני, והתורה ניתנת לו בקלות ומשתמרת אצלו בלא יגיעה מרובה.
בכך מבאר הגר"א את דברי הגמ' בסוגייתנו, שמעלתם של בעלי התורה העוסקים בה תמיד כל היום גדולה יותר, והם נחשבים כשרים לפני המלך, אבל העוסקים בתפילה ועבודת ה', הם כעבדים המצויים תמיד לפני המלך, ומתוך רוב עסקם בתפילה, יכולים הם לבוא ולהתחנן בכל עת לפני ה', וה' שומע את בקשתם. ולכן אף רבי יוחנן בן זכאי, שהיה גדול מאוד בתורה, ורבו של רבי חנינא, ביקש מרבי חנינא שיתפלל על בנו.
מכאן למדנו, שגם בזמן חז"ל היו בכלל ישראל בעלי מדרגות שונות, היו כאלו שעסקו בעיקר בתורה בכל שעות היום, ועל ידם ודרכם נמסרה התורה, כמו רבי יוחנן בן זכאי וחבריו, ולעומת זה היו כאלו שעיקר עסקם היה בתפילה בכוונה, עבודת ה', ויחודים עליונים, והכל היו מבקשים את ברכותיהם ותפילותיהם.
אך יש להבין, היות ומעלת עסק התורה גדולה יותר, כמו שהשיב ריב"ז לאשתו, וכמו שמבאר הגר"א, א"כ מדוע היו כאלו שהשקיעו את עיקר מרצם וכוחם לאורך רוב היום בתפילה ועבודת ה'.
תשובה לכך אנו מוצאים, בסיפור שהתרחש עם הגאון הצדיק המפורסם, רבי אריה לוין זצ"ל. שעוד בצעירותו היה ידוע כתלמיד חכם העוסק בתורה בריתחא דאורייתא, ורבותיו בישיבת וולוז'ין העריכו מאוד את גדלותו בתורה. למרות זאת, לאחר נישואיו היה עוסק רבות לאורך היום בחסדים עם חולים, אסירים, וקשי יום שהיו זקוקים לעזרתו.
לאשתו הרבנית, היו טענות על כך, והיא אמרה לו כי היא התחתנה עם בעל תלמיד חכם, ותפקידו הוא לעסוק בעמל התורה כפי יכולתו. ואכן אף הוא הסכים עם דבריה, אך טען שהוא מרגיש שצרכי החסד "רודפים אחריו" ומתגלגלים לפתחו, ואינו מסוגל להשיב ריקם את הצריכים לכך. והסכימו ביניהם, שישאל את פי רבו הגדול, הגאון המקובל רבי שלמה אלישיב זצ"ל, בעל ה"לשם שבו ואחלמה", מהי הדרך הנכונה בה עליו לילך.
בעל הלשם זצ"ל השיב לו, שבאותו תחום שאליו הוא נמשך ביותר, ובו הוא מרגיש את הסיפוק הרוחני הגדול ביותר, עליו להשקיע את עיקר מאמציו, כי לתפקיד זה הוא נועד משמים. וכאשר ענה רבי אריה לוין ואמר לו כי אמנם הוא מאוד אוהב ללמוד, אך בעשיית חסד עם נדכאים ומסכנים הוא מרגיש את האושר וההתעלות הגדולה ביותר, אמר לו רבו הגאון זצ"ל, כי אם כך הוא, הרי שזה תפקידו בעולם, ובכך עליו להשקיע את כוחותיו הגדולים. ובירכו שיזכה שבע"ה יהיו לו בנין וחתנין רבנן. ואכן, זכה הג"ר אריה לוין זצ"ל ונתקיימה בו ברכה זו בשלימות, ובניו היו ת"ח מרביצי תורה נודעים, וחתניו היו גדולי תורה מופלאים, הגרש"א יודלביץ זצ"ל, הגר"א פלצ'ינסקי זצ"ל, ומרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.